ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה] כאן? הרי כאן מדובר בזבחים! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים הבאה עם הזבח,

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובהדי זבח אתיא — כי גופיה דזבח דמיא [כיון שביחד עם הזבח היא באה — כמו גופו של הזבח היא נחשבת], ואם נשארה מנחת נסכים הרי זה כאילו נשאר משהו מן הזבח, ויזרוק את הדם למרות שלא נשאר מן הבשר והחלב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו כן. על כל פנים, מברייתא זו בענין זבח מוכיח ר' יוחנן, שגם לדעת ר' יהושע, אם נותרו חלק מן השיריים מקטיר עליהם את הקומץ.

ושואלים: ומאן דפסל [ומי שפוסל] במקרה שחסרו חלק מן השיריים, כלומר, ריש לקיש, מה הוא סבור? ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] הדין במנחה, דאמר קרא [שאומר הכתוב]: "והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה" (ויקרא ב, ט), ומה שנאמר "מן המנחה", שהוא מיותר לכאורה, שהרי במנחה הכתוב עוסק, הרי זה בא לומר: עד דאיתא לכולה [שישנה כל] המנחה לא יקטיר.

ואידך [והאחר, ר' יוחנן] כיצד הוא דורש? "מן המנחה" כוונתו מנחה שהיתה כבר, כלומר, זו שהיתה שלימה בשעת קמיצה יקטיר, אף על גב דהשתא [אף על פי שעכשיו] אינה שלימה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: אם עד שלא פרקה את המערכת של לחם הפנים נפרס הלחם — פסול, ואין מקטיר עליו את הבזיכין, ואם משפרקה נפרס לחמה — הלחם אמנם פסול, אבל מקטיר עליו את הבזיכין. ואמר ר' אלעזר: לא מש פרקה ממש, אלא כיון שהגיע זמנה לפרק ואף על פי שלא פירקה. הרי שמקטירים את הקומץ (הבזיכים) למרות שהלחם נפרס ופסול!

אמר ליה [לו] ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, המתיר להקטיר את הקומץ למרות שאבדו השיריים, אבל אני הולך כדעת ר' יהושע הפוסל. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אנא אמינא [אני אומר] לך משנה שלימה, כלומר, ברייתא השנויה בסתם, שיש להניח שהיא כדעת הכל, ואמרת לי את [ואתה אומר לי] שזו שיטת יחיד של ר' אליעזר?

ועוד, אי [אם] שיטת ר' אליעזר היא, מאי איריא [מדוע דווקא] נוקט דין נפרס הלחם? אפילו שרוף ואבוד נמי מכשר [גם כן היה מכשיר]! אישתיק [שתק] ריש לקיש, שלא היה לו מה להשיב.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] שתק? לימא ליה [שיאמר לו] לר' יוחנן: אין להוכיח מלחם הפנים שהוא קרבן ציבור, לסתם מנחה, שכן צבור שאני [שונה], הואיל ואישתרי [והותרה] טומאה לגבייהו [לגביהם], שקרבנות הציבור קרבים אפילו בטומאה — אישתרי נמי [הותרו גם כן] מנחות חסרות! אמר רב אדא בר אהבה: מה שלא השיב לו כך, זאת אומרת, שהחסרון במנחות כבעל מום דמי [נחשב], והרי אין בעל מום כשר להקרבה אפילו בצבור.

מסופר, יתיב [יושב] היה רב פפא וקאמר להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו], שריש לקיש שתק, ולא השיב לר' יוחנן שקרבן ציבור שונה, ומכאן דייק רב אדא בר אהבה שהחסרון כבעל מום. אמר ליה [לו] רב יוסף בר [בן] שמעיה לרב פפא: מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אפילו במנחת העומר ששל צבור היא? ובכל זאת פליגי [חלוקים בה], ולפיכך לא היה כל מקום שיעלה ריש לקיש טענה זו, ואין ללמוד מכאן דבר. ושבים לעיקר המחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש.

אמר רב מלכיו, תנא חדא [שנויה ברייתא אחת]: נאמר "וקמץ... מסלתה" (ויקרא ב, ב) — ללמד שאם חסרה כל שהוא מן הסולת שהיתה בה פסולה, ואינו יכול לקמוץ, וכן "משמנה" (שם) — שאם חסרה כל שהוא מן השמן שהיה בה — פסול.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: נאמר "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (שם ג) — מן המנחה שהיתה בתחילה, פרט למנחה שחסרה היא, ושחסר קומצה, ושלא הקטיר מלבונתה כלום, שהיא פסולה ואינה נאכלת לכהנים.

ויש לשאול: תרי קראי [שני מקראות] בחסרות למה לי? לאו [האם לא] חד [אחד מהם] בא למנחה שחסרה קודם קמיצה, לומר שנפסלה ואינו יכול לחזור ולמלאה, וחד [ואחד] לגבי שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, שאינו יכול להקטיר קומץ עליהם?

ואם כן, תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן בתרוייהו [בשניהם], בשתי ההלכות שנחלק עם ריש לקיש, גם לענין מנחה שחסרה קודם קמיצה, שלדעתו יכול להביא סולת מביתו ולמלאה, וגם לענין שיריים שחסרו לאחר קמיצה, שלדעתו מקטיר עליהם את הקומץ!

ודוחים: לא, צריכים לומר כך: חד [פסוק אחד] בא למנחה שחסרה קודם קמיצה, אבל לא לפוסלה לגמרי, אלא לומר דאי [שאם] מביא מביתו וימלאנה עד שתהיה שלימה — אין [כן] כשרה, ואי [ואם] לא מביא — לא, והרי היא פסולה. וחד [ופסוק אחד] הוא לשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אבל לא לפסול את הקומץ, אלא לומר דאף על גב [שאף על פי] שמקטיר קומץ עליהן — אותן שירים אסורים לאכילה.

דאיבעיא להו [שנשאלה להם ללומדים]: לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן, אותן שירים מה הן באכילה?

אמר זעירי, אמר קרא [הכתוב]: "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ויקרא ב, ג), כלומר, השיריים שנותרו לאחר הקמיצה ייאכלו לאהרן ולבניו — ולא הנותרת מן הנותרת, שאם חסרו השיריים עצמם, אין הכהנים אוכלים ממה שנותר מהם. ור' ינאי אמר באופן שונה: מה שנאמר "מהמנחה לאהרן ולבניו", כוונתו: מן המנחה שהיתה כבר בשעת קמיצה.

א שנינו במשנה: קמץ בשמאל — פסול. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' זירא, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (ויקרא ט, יז), כף זה איני יודע מהו, ימנית או שמאלית, כשהוא אומר בענין כפרת המצורע: "ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית" (שם יד, טו), הרי זה בא ללמד: דווקא כאן הכף היא שמאלית, הא [הרי] כל מקום שנאמר סתם כף אינו אלא ימין. ושואלים: וכיצד אתה למד מכתוב זה?

והא מיבעי ליה לגופיה [והרי צריך אותו לגופו, לעצמו] לומר שיוצק על הכף השמאלית ולא על הימנית! ומשיבים: "שמאלית" אחרינא כתיב [אחרת כתוב] באותו ענין (שם טז), ומשם אנו למדים.

ומקשים, ואימא [ואמור] ודרוש כך: אין מיעוט אחר מיעוט בא אלא לרבות, לומר שיכול ליצוק גם על כף הכהן הימנית! ומשיבים: עוד "שמאלית" אחרינא כתיב [אחרת כתוב] בפרשת המצורע העני (שם כו), לומר שאין דורשים כאן מיעוט אחר מיעוט, אלא שיש ללמוד: כאן שמאלית ואין אחר שמאלית.

ומקשים, ואימא [ואמור]: אדרבה [להיפך], מה כאן שמאלית — אף בעלמא נמי [בכלל גם כן] שמאלית ולא ימנית! ומשיבים: ארבעה "שמאלית" כתיבי [כתובים], תרי [שנים] מהם כתובים במצורע עני (שם כו ושם כז) ותרי [ושנים] כתובים בעשיר (שם טו ושם טז), ויש לדרוש שלושה מהן לכפי שהסברנו, והפעם הרביעית מלמדת שאין לומר להיפך: מה כאן כף שמאלית — אף בכל מקום שמאלית.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: אם כך, שאתה מניח כי יש לדרוש כל ייתור מעין זה בפרשיות המצורע, אם כן "על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" דכתיב [שנאמר] בנתינת השמן על בהונות מצורע עשיר (שם יז), למה לי?