אבל חמרא דריחיא [החמור שמסובב בריחיים] — לא ואסור ליישר פרסותיו, לפי שאין זה לצורך המועד, שהרי אין טוחנים טחינה רבה במועד.

בכל זאת נמסר כי רב יהודה שרי למישקל טופריה לחמרא דריחיא [התיר ליטול את הצפורנים לחמור של ריחיים], ולאוקומי ריחיא [ולהעמיד אבני ריחיים במקומן], ולמיבני ריחיא [ולבנות את בסיס הריחיים], ולמיבני [ולבנות] את אמת ריחיא [הריחיים], אמת המים שבה זורמים המים המניעים את הריחיים, ולמיבני אוריא [ולבנות אורווה לבהמות]. רבא שרא לסרוקי סוסיא [התיר לסרק סוס] ולמיבני אקרפיטא [ולבנות מעקה] ולמיבני איצטבא [ולבנות ספסל].

רבא שרא למישקל דמא [התיר להקיז דם] לבהמה בחולא דמועדא [בחול המועד] כדי לרפאה. אמר ליה [לו] אביי: תניא דמסייע לך [שנוייה ברייתא שמסייעת לך], ששנינו: מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד.

רבא שרא לכסכוסי קירמי [התיר לשפשף בגדים] בתהליך כיבוסם, מאי טעמא [ומה טעם] — מעשה הדיוט הוא שאין זו מלאכת אומן האסורה במועד. אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא: קיטורי בירי [קישור קפלים בשרוולים] — אסיר [אסור], מאי טעמא [מה טעם] — מעשה אומן הוא, ומלאכת אומנות גמורה לא התירו במועד.

א אמר רבא: מאן דמתקיל ארעא [מי שמסקל קרקע] אם עשה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לפנות הקרקע לעשות מקום גורן] — שרי [מותר] הדבר, אדעתא דארעא [על דעת קרקע] אם לצורך זריעה — אסיר [אסור].

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק הדבר] כיצד יודעים מה כוונתו? — אם הוא זורק מוליא במוליא ונצא בנצא [לוקח רגב גבוה ושם על רגב גבוה אחר או שלוקח מחריץ ממקום נמוך ומחזיר לחריץ אחר] מוכח שעושה זאת אדעתא דבי דרי [על דעת לעשות גורן], שכוונתו רק לפנות שטח ישר באמצע ואיננו מעונין באדמה שמסביב, אולם אם הוא שקל מוליא ושדא בנצא [לוקח ממקום גבוה וזורק בחריץ, במקום נמוך] — מן הסתם אדעתא דארעא [על דעת קרקע], והריהו כחורש.

ואמר רבא: האי מאן דזכי זיכי [מי שמקושש עצים], אם עושה כן אדעתא דציבי [על דעת ליטול את העצים לשימושו] — שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דארעא [על דעת לתקן הקרקע] — אסיר [אסור], שדומה לחורש ומכשיר את הקרקע לזריעה ביום טוב. היכי דמי [כיצד בדיוק] מבחינים? שקיל רברבי ושביק זוטרי [נוטל עצים גדולים ומניח קטנים] — אדעתא דציבי [משמע שעל דעת העצים], אולם אם שקל רברבי וזוטרי [נוטל גדולים וקטנים] — מן הסתם אדעתא דארעא [על דעת, לשם תיקון הקרקע] הוא עושה כן ואסור.

ואמר רבא: האי מאן דפתח מיא לארעיה [מי שפותח את אמת המים לאדמתו], אם עושה כן אדעתא דכוורי [על דעת לצוד דגים] הבאים עם המים — שרי [מותר], ואם עושה כן אדעתא דארעא [על דעת להשקות את האדמה] — אסיר [אסור].

היכי דמי [כיצד זה בדיוק] ההבחנה בכך? אם פתח תרי בבי [שני שערים, פתחים] באמת המים, חד מעילאי וחד מתתאי [אחד מלמעלה ואחד מלמטה] שיכנסו המים ויצאו ממנה, הריהו מוכיח בזה כי אדעתא דכוורי [על דעת לצוד דגים] הוא עושה כן, שהמים זורמים החוצה, ורק הדגים נשארים בשדהו, אולם אם פתח חד בבא [שער, פתח, אחד] בלבד — ודאי אדעתא דארעא [על דעת הקרקע] הוא עושה, שרצונו שתתמלא האמה ויעלו המים על גדותיה וישקו את השדה.

ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא [מי שמחתך את ענפי הדקל] אם עושה כן אדעתא דחיותא [על דעת להאכיל את הבהמות] — שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דדיקלא [על דעת לתקן את הדקל] — אסיר [אסור]. היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מבחינים בהבדל? אם שקיל כוליה מחד גיסא [לוקח, קוצץ, הכל מצד אחד] — ודאי אדעתא דחיותא [על דעת האכלת הבהמות] הוא עושה כן, שהרי רואים שאינו מקפיד אם יפסיד את הדקל, אולם אם הוא קוצץ מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] — ודאי אדעתא דדיקלא [על דעת הדקל] הוא עושה כן ואסיר [ואסור].

ואמר רבא: הני תמרי תוחלני [תמרים אלה שהם עדיין בוסר] — מיגזרינהו [לחתוך אותם] כדי להכשירם לאכילה — שרי [מותר], אולם מייצינהו [לכבוש אותם] — אסיר [אסור], לפי שאין כוונתו לאוכלם במועד אלא להכשירם לשימוש לאחר החג. רב פפא אמר: כיון דמתלעי [שמתליעים] אם לא יטפלו בהם — הרי כפרקמטיא (מסחר) האבד דמי, ושרי [נחשבים, ומותר], ככל מלאכה אחרת שהיא בבחינת דבר האבד שמותר לעשותה בחול המועד.

ב ואמר רבא: פרקמטיא כל שהוא, אסור בחול המועד. אמר ר' יוסי בר אבין: ובדבר האבד אם לא יעשנו במועד — מותר. אף מסופר: רבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי [היה לו עסק שותפות שהיה נמכר, היה שוה למוכרו בששת אלפים דינרים], שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא וזבניה בתריסר אלפי [שהה מלמוכרו עד לאחר חול המועד ומכרו בשנים עשר אלפים].

מסופר: רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא [היה נושה זוזים, כספים בבני מבצר שנוואתא], אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי אמר ליה [לו]: מהו למיזל האידנא עלייהו [ללכת עכשיו, בחול המועד, עליהם] לגבות את החוב? אמר ליה [לו] רב אשי: כיון דהאידנא [שעכשיו] הוא דמשכחת להו [שאתה מוצא אותם], ואילו ביומי אחריני לא משכחת להו [בימים אחרים אין אתה מוצא אותם], שהיו אנשים אלה נודדים במשך השנה למסחרם — הרי זה כפרקמטיא האבד דמי, ושרי [נחשב, ומותר].

ומעירים: תניא נמי גבי [שנויה ברייתא גם כן לענין] עבודה זרה כי האי גוונא [כגון זה], ששנינו: הולכין