הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא זו במה אנו עוסקים] — ביוצא ונכנס, שיצא ממקום הטומאה ונטהר כדין, וקיבל עליו שוב נזירות, וחלה עליו נזירות, ואחר כך חזר ונכנס למקום טמא.

איתיביה [הקשה לו] עוד ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא אלא דבר זה בלבד: טמא שנזר — יום שביעי שלו שנטהר בו מטומאתו עולה (נחשב) לו למנין הימים, שמיד כשנטהר מתחיל למנות את ימי נזירותו, ואילו נזיר טהור שנטמא — אין יום שביעי שלו עולה לו למנין, אלא מתחיל למנות את ימי נזירותו מיום הבאת קרבנותיו, שהוא למחרת, ביום השמיני. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שלא חיילא [חלה] הנזירות על הטמא עד שידור שוב, אמאי [מדוע] אומרת הברייתא כי עולה לו היום השביעי מן המנין, ומשמע — מאליו, כטהור שנטמא?

אמר מר בר רב אשי: לא כך היתה המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, ולענין מיחל [חלות] הנזירות — כולי עלמא לא פליגי דחיילא [הכל אינם חלוקים שהיא חלה] משעה שקיבל עליו בבית הקברות, אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה למלקי [לענין ללקות]. ובזאת נחלקו: ר' יוחנן סבר [סבור]: כיון דחיילא [שחלה] הנזירות — לקי [לוקה] על הטומאה. וריש לקיש סבר [סבור]: לא לקי [אינו לוקה] על הטומאה, ואולם חיילא [וחלה] הנזירות לעניינים אחרים.

ואף על הסבר זה של מחלוקת איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממשנתנו: מי שנזר והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלשים יום — אין עולין לו הימים ששהה שם מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה. ונדייק: קרבן טומאה הוא שלא מייתי [מביא], ומכלל הדברים אתה מדייק: הא מילקי, לקי [הרי לענין ללקות, הוא לוקה] עליה ושלא כדעת ריש לקיש!

ומשיבים: אל תדייק כן, משום שבדין הוא דליתני [שישנה] גם "אינו לוקה", אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא [שרוצה לשנות בסוף] בדין שאחר כך "יצא ונכנס — עולה לו מן המנין, ומביא קרבן טומאה" — על כן תנא רישא [שנה גם בתחילה] באותו סגנון "אינו מביא קרבן טומאה", ולא מיצה בתחילת המשנה את כל הבדלי ההלכה. ואין להקשות ממנה על ריש לקיש.

ומציעים עוד ראיה לשיטת ר' יוחנן, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר — יום שביעי שלו, לטומאתו, עולה לו מן המנין, ונזיר טהור שנטמא — אין שביעי שלו עולה לו מן המנין. ונדייק: הא [הרי] למלקות — זה וזה שוין! אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: לא כך יש לדייק, אלא יש לדייק מכאן כי לענין תגלחת ביום השביעי לטהרתם זה וזה שוין, שאף טמא שנזר צריך לגלח.

ושואלים: אם כן, לדברי ריש לקיש אבל לענין מלקות מאי [מה] יהיה הדין — זה (טהור שנטמא) לוקה, וזה (טמא שנזר) אינו לוקה? ליתנייה [שישנה אותו] את ההבדל הזה גם כן, ומדוע שנו בברייתא רק הבדל אחד ביניהם? ומשיבים: בתקנתיה קא מיירי, בקלקוליה לא קא מיירי [בתקנתו עוסקת הברייתא הזו, בקלקולו אינה עוסקת] ולכן אינה דנה בעונשיו, אלא באופן שבו הוא צריך לעשות את הדברים כראוי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: מי שהיה טמא ונזר — אסור לגלח ולשתות יין, ואם גילח, או שתה יין, או נטמא למתים — הרי זה סופג (לוקה) את הארבעים מלקות שלוקה בהם העובר על "לאו" מן התורה! ומסכמים, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לריש לקיש ונדחו דבריו.

א על סמך מסקנה זו, כר' יוחנן, שמי שנזר בהיותו בבית הקברות, לוקה על הטומאה אם התרו בו, בעי [שאל] רבא: מי שנדר נדר נזיר והוא בבית הקברות, מהו דינו? והשאלה היא: האם בעי [צריך] שהייה (משך זמן מסויים שישהה בבית הקברות) על מנת להתחייב על כך מלקות, כמו מי שנטמא במקדש, שאינו לוקה משום כך אלא אם כן שהה שם, או לא?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דאמרי ליה [אם תאמר שאמרו לו] בהתראה "לא תינזור", אל תקבל על עצמך כאן את נדר הנזירות, ועבר וקיבל על עצמו, אם כן למה לי שהייה? נזיר שנכנס לבית הקברות מאי טעמא לא בעי [מה טעם אינו צריך] שהייה על מנת ללקות, אלא לוקה על עצם הכניסה — משום דקא מתרי ביה [שמתרים בו] שלא יכנס, ואם נכנס הרי הוא עושה מעשה עבירה, ולוקה. הכי נמי קא מתרי ביה [כאן גם כן מתרים בו] שלא ינזור, ואם נזר — ילקה מיד!