יליף [לומד] מגיעולי גויים, מאותם הכלים האסורים משום שבישלו בהם הגויים את תבשיליהם, דאמר רחמנא [שאמרה תורה]: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר**"** (במדבר לא, כג) למימרא [לומר] לנו דאסירי [שאסורים] הם אותם כלים בלא שהגעילום קודם לכן. והרי גיעולי גויים לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שקולט התבשיל מן הכלי שבישל בו הגוי ובכל זאת אסור, הכא נמי [כאן גם כן], בכל הלכות שבתורה, לא שנא [שונה]. ולמדנו מכאן שטעם הדבר נחשב כעיקרו.

ועוד שאלו רב אחא את רב אשי: ולרבנן [ולחכמים] שלמדו דין זה מ"משרת" נמי [גם כן] תיפוק להו [תצא, תילמד, להם] הלכה זו מגיעולי גויים כמו לר' עקיבא? אמר ליה [לו] רב אשי: התם [שם] חידוש הוא ואין למדים מחידוש. ומדוע הוא חידוש — דהא [שהרי] בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר, שאם האיסור הנותן טעם בדבר אינו משביחו בכך אלא פוגם את טעמו — הריהו מותר מן התורה,

ואילו גבי [אצל] גיעולי גויים נותן טעם לפגם אסור, שהרי אם שהו הכלים זמן מסויים נפגם טעם האיסור שבהם, ובכל זאת אסור לבשל בהם. ואם כן אין ללמוד מכאן הלכה כללית.

ושואלים: ולר' עקיבא הלומד מכאן לכל איסורים שבתורה נמי [גם כן] הא [הרי] גם הוא צריך להודות שחידוש הוא שכן נותן טעם לפגם אסור! אמר רב הונא בר חייא: לא אסרה תורה בענין זה של גיעולי גויים אלא לקדירה בת יומא [יומה] שבישלו בה באותו יום, דלאו [שבמקרה זה לא] נותן טעם לפגם הוא.

ומצד שני: ולפי הסבר זה, רבנן [חכמים], מה הם אומרים על כך? — לדעתם קדירה בת יומא נמי [גם כן] אי אפשר שלא פגמה פורתא [נפגם הטעם במקצת] ובכל זאת אסור לבשל בה, ואם כן יש באיסור זה של כלי גויים משום חידוש לגבי כל מקרה אחר של נתינת טעם, ולכן אין למדים ממנו.

א ועוד אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן [מדברי חכמים] נשמע ונלמד את שיטת ר' עקיבא. לאו אמרי רבנן [האם לא אומרים חכמים] כי האי [זה] הכתוב "משרת" — בא לענין ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן, לר' עקיבא נמי [גם כן] דקא מוקים ליה להאי "משרת" [שמעמיד מסביר את "משרת" זה] לענין היתר מצטרף לאיסור — לימא [נאמר] שמכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ושלא כדברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן שדין זה מיוחד רק לאיסור נזיר!

אמר ליה [לו] רב אשי: אפשר לדחות סברה זו, משום דהוי [שהריהם] נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נתפרש דין זה של היתר מצטרף לאיסור. וכלל הוא בידינו: שכל שני כתובין הבאין כאחד שבשניהם מפורש אותו דין, אין מלמדין להלכות אחרות. ומסבירים מהם עניינם של אותם שני כתובים: נזיר — הא דאמרן [זה שאמרנו] שהיתר מצטרף בו לאיסור מ"משרת". חטאת מאי [מה] היא?

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר ביחס לקרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ) ונעשה דינו כחטאת, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים בחטאת. יכול יהא דין זה אפילו שלא בלע הנוגע מן החטאת אלא רק נגע בה — תלמוד לומר: "בבשרה", ויכול היה לומר "בה", אלא לומר: עד שיבלע מה שבבשרה.

"יקדש" — כוונתו: להיות כמוה, שאם פסולה היא החטאת — יפסל אף הוא, ואם כשרה החטאת — תאכל החתיכה האחרת כחמור שבה, שכל החומרות שיש בחטאת צריכים להחמיר גם בדבר שנגע ובלע מן החטאת, או שנבלע בה.

ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' עקיבא טוענים הם: אף לשיטתך, צריכי [צריכים] הדברים להיאמר גם בנזיר וגם בחטאת, כיון שאין הם יכולים להילמד זה מזה. ולכן אין פה שני כתובים הבאים כאחד. ומדוע אין הם למדים זה מזה? דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] דין זה רק גבי [אצל] חטאת — הוה אמינא [הייתי אומר]: נזיר לא אתי מינה [בא, נלמד, ממנה] משום שנזיר מדיני קדשים לא ילפינן [אין אנו למדים], לפי שאיסור הנזיר אינו שייך לקדשים, אלא כשאר איסורים שבתורה ואפשר שזה דין מיוחד בקדשים.

ולהיפך, ואי כתב רחמנא גבי [ואם היתה כותבת התורה רק אצל] נזיר, הוה אמינא [הייתי אומר]: מנזיר לא ילפינן [אין אנו למדים] משום דחמיר איסוריה [שחמור איסורו], ומדוע? שאפילו חרצן של גפן אסיר ליה [אסור עליו] אף שבדרך כלל אינו דבר שאוכלים אותו, הלכך לא אתיא מיניה [על כן אין חטאת יכולה לבוא, להילמד, ממנו] ויש כאן איפוא שני דינים נבדלים, שאינם "באים כאחד", ואפשר ללמוד מהם הלכה כללית.

ור' עקיבא אמר [יכול היה לומר] לך לדחות טענה זו: למאי צריכי [למה הם נצרכים]? בשלמא אי כתב רחמנא [נניח אם היתה כותבת התורה] דין זה רק לגבי חטאת היה מובן, כי לא גמר [נלמד] דין נזיר מינה [ממנה] משום שחולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים] וחטאת — קדשים היא. אלא לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בנזיר בלבד, ותיתי [ותבוא, תילמד] חטאת מיניה [ממנו], דהא [שהרי] כל איסורין שבתורה קא גמרי [למדים] מנזיר, ואם כן, בכל זאת יש כאן שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.

ורבנן אמרי לך [וחכמים יכולים לומר לך]: מכל מקום לשיטתנו, דין חטאת בא ללמדנו להיתר מצטרף לאיסור, ואין למדים מכאן לכל התורה, כי חולין מקדשים לא גמרינן [אין אנו למדים].

ומה שנאמר "משרת" — הוא ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. ואילו

ר' עקיבא, לדעתו תרוייהו [שניהם] באים ללמד דבר אחד להיתר מצטרף לאיסור, והוו להו [והרי הם] אם כן שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין.

ב אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: נאמר בפרשת נזיר: "מכל אשר יעשה מגפן היין... לא יאכל**"** (במדבר ו, ד) — לימד על איסורי נזיר שהן מצטרפין זה עם זה. לדעת ר' עקיבא, השתא [עכשיו] יש לומר לשיטתו שהיתר מצטרף לאיסור, אם כן איסור לאיסור מבעיא [נצרכה לומר] שהוא מצטרף?

אמר ליה [לו]: יש לחלק בין הדברים, כי אף לשיטת ר' עקיבא היתר לאיסור מצטרף דווקא כשהוא אוכל אותם בבת אחת, אבל איסור מצטרף לאיסור — אפילו בזה אחר זה, שאם אכל כחצי זית מזה וחצי זית מזה, הרי הם מצטרפים.

ושואלים: ור' שמעון