ולר' עקיבא, מכדי [הרי] לא שנא [שונה] בעיניו הדין אם היה הוא כהן גדול לחודיה [לבדו] ולא שנא [שונה] אם היה כהן גדול והוא גם נזיר, הלוא ההלכה שמותר לו להיטמא למת מצוה נפקא [יוצאת, נלמדת] מ"לאחיו" האמור בנזיר (במדבר ו, ז), אם כן מה שנכתב "לאביו ולאמו" למה לי? הרי די באיסור הכללי להיטמא לכל מת!

ומשיבים: צריכי [צריכים שניהם] להיכתב: דאי כתב [שאם היה כותב] רק "לאביו" הוה אמינא [הייתי אומר]: היינו טעמא [זה הטעם] שלא מיטמא ליה [לו] — משום שחזקה בעלמא [בלבד] הוא, שהרי לעולם אין הוכחה ודאית שאכן אדם זה הוא אביו, אלא סומכים על החזקה שכיון שמוחזק שהוא אביו — מן הסתם אביו הוא. אבל אמו דידעין דילדתיה [שאנו יודעים שילדה אותו] — ליטמא [יטמא] לה, שהרי לגבי אמהות יכולה להיות עדות גמורה, ולכן היה צריך לכתוב "אמו".

ולהיפך: ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] "ל אמו" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא אמו לא ליטמא [יטמא] לה — משום דלאו אזיל [שאין הולך] זרעה בתרה [אחריה], שאין אדם מתייחס אחר אמו אלא אחר אביו. אבל אביו, כיון שאמר מר [החכם] ודייק מן הכתוב "למשפחתם לבית אבתם" (במדבר א, ב) שייחוס המשפחה נקבע לפי האב, אימא ליטמא ליה [אמור שייטמא לו] — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם לאביו אינו מיטמא.

ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא, "ועל כל נפשת מת לא יבא" (ויקרא כא, יא) האמור בכהן גדול למה לי?