חצי קב עצמות — אין [כן], ואולם רובע עצמות — לא. היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דאית בהון [אם תאמר שיש בהן] עצמות כשעורה — תיפוק ליה [תצא לו] שמטמא משום עצם כשעורה! אלא דאקמח אקמוחי [שנעשו כקמח], ובזה מטמא חצי קב עצמות באוהל, אף שלא נשארה בהן עצם כשעורה.

א שנינו כי נזיר מגלח "על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי". ושואלים: ואם אין עליהן בשר כראוי, מאי [מה] הדין? ר' יוחנן אמר: אין הנזיר מגלח עליהן. ריש לקיש אמר: הנזיר מגלח עליהן.

ומסבירים את דעותיהם: ר' יוחנן אמר: אין הנזיר מגלח עליהן, דהא קתני ברישא [שהרי שנה בתחילה] במשנתנו, ברשימת הטומאות שהנזיר מגלח עליהן: על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, ונדייק: שיש עליהן כזית בשר — אין [כן] מגלח עליהם, אבל אין עליהם בשר — לא מגלח עליהם.

ור' שמעון בן לקיש אומר: מגלח. ודיוקו: מתוך זה שלא קתני בסיפא [שנה בסוף המשנה], להלן, ברשימת הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם, גם אבר שאין עליו בשר כראוי, מכאן שמגלח עליו.

ור' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: אין להוכיח ממה שלא הזכיר להלן שאינו מגלח, כי כל היכא דמשמע מכללא לא קתני בסיפא [כל דבר שאפשר לשמוע אותו מכלל מה שנאמר בתחילה אינו שונה אותו התנא בסוף].

ומקשים על הסבר זה של ר' יוחנן: והא [והרי] חצי קב עצמות שנאמר במשנתנו, שמשמע מכלל הדברים: חצי קב עצמות — אין [כן] מגלחים עליו, רובע עצמות — לא מגלחים עליו, וקתני בסיפא [ומכל מקום שנה בסוף] שאין מגלח על רובע עצמות. ומכאן ראיה שאין סופה של המשנה סומך על תחילתה של המשנה, ומונה את הדברים שאין מגלחים!

ודוחים: התם [שם] אי לאו [אם לא] היה שונה רובע עצמות, הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו על מגעו ועל משאו לא יגלח, להכי איצטריך למיתני [לכן היה צריך לשנות] רובע עצמות, לומר שעל אהילן (טומאת אוהל שלהן) בלבד הוא שאין הנזיר מגלח.

ומקשים עוד: והא [והרי] חצי לוג דם, ששנינו במשנתנו שנזיר מגלח עליו, דשמעת מינה [שאתה למד מכאן] חצי לוג דם — אין [כן], מגלח עליו, רביעית דם לא מגלח עליו, ובכל זאת קתני בסיפא [שנה בסוף המשנה] רביעית דם שאין מגלח עליה! ומשיבים: התם [שם] נצרך הדבר להיאמר במפורש, כדי לאפוקי [להוציא] מדברי ר' עקיבא. שאמר ר' עקיבא: רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל, ובמשנה נאמר רביעית סתם, כלומר, רק מאדם אחד.

ומבררים את מחלוקתם זו של ר' יוחנן וריש לקיש: האי [אותו] אבר מן המת שאין עליו בשר, היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאית ביה [אם שיש בו] עצם כשעורה — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן הסבור שאינו מגלח עליו? שהרי אף ללא הבשר מטמא משום העצם! ואי דלית ביה [ואם שאין בו] עצם כשעורה, מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש הסבור שמגלח עליו? ומסבירים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: לעולם מדובר דלית ביה [שאין בו] עצם כשעורה, ואפילו הכי [כך] רחמנא רביה [התורה ריבתה אותו] שיטמא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הנאמר "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים**"** (במדבר יט, טז), דרשו: "על פני השדה" — זה בא ללמד דינו של המאהיל על פני המת גם כאשר אינו נוגע בו. "בחלל" שמתפרש במי שנחתך ("נחלל") ממנו דבר — זה אבר מן החי שנחתך ויש לו בשר כדי להעלות ארוכה (להתרפא).

ועוד למדים מן הצירוף "בחלל חרב" — לומר כי "חרב" הרי זו כחלל, ללמד שכלי, כחרב, שנטמא במת — נעשה טמא טומאה חמורה כמת עצמו. "או במת" — זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה בחי. "או בעצם אדם" — זה רובע עצמות. "או בקבר" — זה קבר סתום שאין מקום פנוי (כדי טפח) בין המת והכיסוי שעליו, שאף הוא מטמא.