Steinsaltz on Nazir Daf 62b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א משנה לאחר המשנה הקודמת בה נאמר כי יש צד של חומרה בנזירות של נשים על זו של עבדים, מוסיפים: חומר יש צד חמור בעבדים מבנשים והוא: שהוא, הבעל, מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו אף שיכול לכופו למנעו מלקיים בפועל את נדרו. וכן, אם הפר לאשתו נדר נזירות — הפר עולמית ואין הנדר חל עוד עליה גם אם נתגרשה או נתאלמנה. ואם הפר לעבדו הרי זה רק לזמן עבדותו, וכאשר יצא העבד לחירות ומשלים נזירותו.
ב גמרא במשנה הקודמת נאמר שהאדון כופה את עבדו, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: למה רבו (אדוניו) של העבד כופו — לנזירות, אבל לא לנדרים ולערכין, ואנו מבינים מכאן שאינו יכול לכפות את עבדו שלא לקיים נדר שקיבל על עצמו.
ושואלים: מאי שנא גבי [במה שונה אצל] נזיר שאנו אומרים שיכול לכפות אותו — דאמר רחמנא [שאמרה תורה] "לאסר אסר על נפשו" (במדבר ל, ג) ואנו מדייקים: הכתוב מדבר דווקא במי שנפשו קנויה לו שאין לו בעלים — יצא עבד שאין נפשו קנויה לו שהרי הוא משועבד לאדוניו. אי הכי [אם כך] אם זה הטעם — אפילו גבי [אצל] נדרים נמי [גם כן] קיים טעם זה, ומדוע יכול העבד לנדור ואין אדוניו יכול לכופו שלא לקיים נדרו!
אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו ונזר ממנו. גבי [אצל] ענין נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני — לא מצי כפי ליה [שכאשר הוא נאסר באשכול זה — אינו נאסר באחרים — אינו יכול לכפות אותו] שאין סיבה שיכפה את עבדו לאכול אשכול זה דווקא.
גבי [אצל] נזירות דכי מיתסר בהאי איתסר בכולהו מצי כפי ליה [שכאשר הוא נאסר באשכול זה נאסר בכולם — יכול לכפות אותו], שאין העבד יכול להימנע מלאכול ולהיחלש על ידי כך, שהרי הוא רכושו של אדונו. ושואלים: וגבי [ואצל] נדרים, מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דליכא [שאין] לפניו אלא האי [זה] האשכול והוא נודר ממנו, דאי [שאם] לא אכיל ליה [יאכל אותו], חליש, ומדוע נמנע מן האדון לכופו לאכול?
אלא אמר רבא: ההבדל בין נזירות לנדרים קיים במקרה כגון שהיה חרצן מונח לפניו, שאין זה דבר המזין, ונדר שלא לאוכלו, גבי [אצל] נדרים בהאי [שבזה] בלבד הוא דמיתסר [שנאסר] — לא מצי כפי ליה [אינו יכול לכפות אותו] לאוכלו, שהרי אינו נחלש בכך, גבי [אצל] נזיר דאיתסר נמי באחריני [שנאסר גם כן באחרים] — מצי כפי ליה [יכול לכפות אותו], שהרי נאסר בכל היוצא מן הגפן.
ושואלים: וגבי [ואצל] נדרים מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דליכא [שאין] לפניו אלא האי [זה] החרצן בלבד, דאי [שאם] לא אכיל ליה [יאכל אותו], חליש [ייחלש]? ומדוע בנזירות יוכל לכפותו ובנדר רגיל לא?
אלא אמר אביי: יש לחזור מן התירוץ שתירצנו ולהבין בדרך שונה את הברייתא. אין הברייתא מסבירה במה רשאי לכוף את עבדו, אלא כך יש להבינה: למה רבו צריך לכפותו שצריך לומר לו במפורש שאינו מסכים שיקיים העבד נדר זה — דווקא לנדר נזירות. ואין צריך לכפותו לנדרים, ואינו צריך לכפותו לשבועה, אלא נדרים אלה אינם חלים עליו כלל.
מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שאמר קרא [הכתוב] בדיני שבועה: **"**נפש כי תשבע בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) מה הטבה היא רשות — אף הרעה שאדם נשבע בה הוא רק בדבר רשות שנדר להרע לעצמו, כגון שלא ייהנה מדבר מסויים. יצא הנשבע או הנודר שיש בשבועתו להרע לאחרים — שאין הרשות בידו ולא חלה שבועתו. ואף כאן, כיון שהאדון מפסיד בזה שאין העבד אוכל הכל — אין לעבד רשות לקבל על עצמו נדר ושבועה.
ג משנה עבד זה שנדר בנזירות ומנעו אדוניו מלקיים נזירותו, אם עבר מכנגד פניו, כלומר, ברח העבד מאדוניו בלי להשתחרר, נחלקו חכמים, ר' מאיר אומר: לא ישתה יין, שכיון שבפועל הוא עתה חופשי — מיד חלה עליו נזירות, ור' יוסי אומר: ישתה שהרי עדיין לא השתחרר.
ד גמרא ומציעים: לימא [האם לומר] שבדברי שמואל קמיפלגי [הם חלוקים], שאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות, ואין צריך גט (שטר) שיחרור. ומכאן שאם העבד משוחרר בפועל אינו צריך עוד שטר שיחרור, ונחשב מיד כבן חורין.
ונאמר: ר' מאיר אית ליה [יש לו, מקבל, את דברי] שמואל, ולכן מיד כשברח מבעליו מתחייב בנזירות ככל עבד משוחרר. ואילו ר' יוסי לית ליה [אין לו, איננו מקבל] את דברי שמואל?
ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [שכולם יש להם, מקבלים] את דברי שמואל. אלא, מדובר כאן במקרה שברח העבד, אבל האדון לא הפקירו, וסבור שימצא דרך להחזירו, ונמצא שעבד זה באמת אינו בן חורין כלל, אלא בכך נחלקו: מאן דאמר [מי שאומר, ר' יוסי] ישתה יין, סבר [סבור]: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה [בסופו של דבר העבד יחזור ויבוא אליו אל אדוניו], אם כן לישתי חמרא כי היכי [מוטב שישתה יין כדי] שלא ליכחוש [ייחלש] עד שובו אל אדוניו. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר, ר' מאיר] לא ישתה, סבר [סבור הוא]: ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה [מוטב שיהיה לו לעבד צער בכך שאינו שותה יין כדי שיחזור אליו, אל אדוניו] שהרי כשהוא תחתיו שוב מותר בשתיית יין.