א גמרא סברוה [סברו הלומדים] מתחילה: מאי [מה לשון] "לחולין" — כוונתו לא לחולין ליהוי [יהיה], אלא קרבן. שמתוך השלילה אנו מבינים שכוונתו שהדבר הזה יהיה כהקדש.

ונברר: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? אי [אם תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר — הלא ר' מאיר לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את ההנחה שמכלל לאו [לא] אתה שומע הן [כן]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן שהתנה עימם משה כאשר נתן להם את עבר הירדן (במדבר לב, כט-ל), שהוא תנאי כפול, שמפרש בו מה יהיה אם יתקיים התנאי וגם מה יהיה אם לא יתקיים התנאי, אם לא כפל את התנאי — אינו תנאי. משמע שהוא סבור שמכלל לאו אי אפשר ללמוד הן, או להיפך.

אלא יש לומר כי משנתנו כשיטת ר' יהודה היא. על כך מקשים: אם כן, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה, ר' יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום. ונדייק: מדסיפא [מתוך שבסופה] חולק ר' יהודה — משמע שרישא לאו [ראשה לא] דווקא כשיטת ר' יהודה היא!

ודוחים: אפשר לומר כי כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, והכי קתני [וכך שנה], כך צריך להבין את הלשון: כל אלו דברי ר' יהודה, שר' יהודה אומר ומסביר: האומר "ירושלים" — לא אמר כלום, כי ביטוי זה אין לו משמעות.

ושואלים: והאם החסרון הוא רק בביטוי "ירושלים" כשלעצמו שאין בו קבלת נדר בשלימות, וכי אמר [וכאשר אומר] "כירושלים", האם לשיטת ר' יהודה מי מיתסר [האם נאסר] בכך? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: האומר "כירושלים" — לא אמר כלום, עד שידור בדבר הקרב בירושלים! ואם כן יש לחזור להבנה הפשוטה שר' יהודה חולק על דעת החכם הראשון במשנה!

ודוחים: יש לפרש באופן אחר ולומר כי המשנה כולה שיטת ר' יהודה היא, וכפי שאמרנו קודם. ולענין הסתירה להסבר זה בשיטת ר' יהודה — הרי זו מחלוקת של תרי תנאי אליבא [שני תנאים על פי שיטתו] של ר' יהודה, שהאחד אומר ש"כירושלים" הוא גם לשון נדר, והאחר אומר שאפילו "כירושלים" אינה נדר.