א משנה הנודר מן הבית — מותר בעלייה (קומה שניה של הבית), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עלייה בכלל הבית נחשבת, ואסור גם בה. אבל הנודר מן עלייה — מותר בבית, שאין בית בכלל עלייה.

ב גמרא שואלים: מאן [מיהו] התנא ששנה לגבי הלכות נגעים, שהכתוב **"**כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד, לה) בא לרבות את היציע, שהוא כעין מחצית קומה שבבית, ועוד, "בבית" — לרבות את העלייה? אמר רב חסדא: שיטת ר' מאיר היא, דאי רבנן [שאם שיטת חכמים] היא, האמרי רבנן [הרי אמרו חכמים] כי עלייה בכלל הבית, ואם כן למה לי קרא [כתוב] מפורש "בבית" לריבויא [לרבות אותה]?

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], מכל מקום בעיא קרא [צריכה לענין זה כתוב] מפורש. כיון דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר] "בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד) כתיב [נאמר] בפרשת נגעי בתים, והייתי אומר: מה דמחבר בארעא [שמחובר בארץ] — שמיה [שמו] בית, עלייה — הא לא מחבר בארעא [הרי אינה מחוברת בארץ], והייתי סבור שאינה נטמאת למרות שהיא בכלל הבית, ולכן דרוש הריבוי אפילו לדעת חכמים.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי מן החכמים הולכת הלכה זו] שאמר רב הונא בר חייא משמיה [משמו] של עולא: אם אומר לו המוכר לקונה "בית בביתי אני מוכר לך" — מראהו עלייה, ויכול לטעון שזה הוא מה שמכר לו. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר ליה [לו] "בית שבביתי אני מוכר לך", אבל אם מכר לו "בית" סתם — אינו מראהו עלייה אלא את הבית עצמו. לימא [האם לומר] כי הלכה זו שאמר עולא, דעת ר' מאיר במשנתנו היא שאין העלייה בכלל בית? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], מאי [מה] פירוש המלה "עלייה" באותו ענין — מעולה שבבתים ולא עלייה ממש, ולכן כשאומר לו "בית שבביתי" כוונתו לבית מיוחד, לחלק הטוב ביותר בבית.

ג משנה הנודר מן המטה — מותר בדרגש שאינו בכלל מיטה בלשון בני אדם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: דרגש בכלל מטה. אבל לדברי הכל הנודר מן הדרגש — מותר במטה.

ד גמרא שואלים: מאי [מה] טיבו של דרגש זה? אמר עולא: ערסא דגדא [מיטת מזל], שהיו שמים בבית מיטה לשם מזל בלבד, ואין אדם ישן עליה. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לעולא: הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כשהן מברין אותו את המלך בשעת אבלו, כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש. ואם כדבריך, כולא שתא לא יתיב עלה [כל השנה אינו יושב עליה] על מיטה מיוחדת זו, ההוא יומא יתיב עלה [אותו יום של אבל יושב עליה]? מתקיף לה [מקשה עליה] על קושיה זו רבינא: הרי זה מידי דהוה [כמו שהוא] הדין לגבי בשר ויין, דכולה שתא [שכל השנה] אי בעי [אם רוצה] — אכיל [אוכל] את אלה ואי בעי [ואם רוצה] — לא אכיל [אינו אוכל], ואילו ההוא יומא אנן יהבינן ליה [אותו יום של אבל אנו נותנים לו] בסעודת הבראה בשר ויין דווקא! ואם כן אין זה קושי.

אלא הא קשיא [זו היא שקשה] עליו; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: דרגש שבבית לא היה האבל כופהו (הופכו) כדרך שצריך לעשות בכל המיטות שבבית האבל, אלא רק זוקפו (מעמידו) על צידו. ואי אמרת ערסא דגדא [ואם אתה אומר שדרגש, מיטת מזל] הוא, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הכופה את מטתו מחמת אבלו — לא מטתו שלו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה גם אם אינו ישן בהן, ומדוע לא יכפה גם את הדרגש? ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה],