אם תפתור בעיה זו בשלילה, ותמצא לומר הא [הרי] לא אמר לה במפורש שהוא מפר למחר, אם אמר לה "מופר ליכי [לך] נדרך למחר" מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] : למחר לא מצי מיפר [יכול להפר] דהא קיימיה לנדריה [שהרי קיים כבר את נדרו] היום על ידי ששתק כל היום, או דלמא [שמא] : כיון שלא אמר לה במפורש "קיים ליכי [לך] נדרך היום", כי קאמר [כאשר אומר] לה "מופר ליכי [לך] נדרך למחר" מהיום קאמר [הוא אומר] ומתכוון להפר.

ואם תמצא לומר שאפילו הכי [כך], כיון שקיימו היום, שהרי אמר שיהא מופר רק מחר — למחר כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו, הנדר, נחשב] ואינו יכול להפר אותו, אם אמר לה "קיים ליכי [לך] נדרך שעה" מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] : כמאן [כמי] שאמר לה "מופר ליכי [לך] לאחר שעה" דמי [נחשב], או דלמא [שמא] : הא [הרי] לא אמר לה במפורש שיהיה מופר לה לאחר שעה?

אם תמצא לומר הא [הרי] לא אמר לה ואינו מופר לאחר שעה, מיהו [מכל מקום] אם אמר לה במפורש שהוא מופר לאחר שעה מאי [מה] יהא הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] : נדר זה כיון שקיימו — קיימו ושוב אינו יכול להפר אותו, או דלמא [שמא] : כיון דכוליה יומא [שכל היום כולו] הוא בר [בן] הקמה ובר [ובן] הפרה שבאותו יום יכול להחליט אם להקים או להפר, כי [כאשר] אמר "מופר ליכי [לך] לאחר שעה" מהני [מועיל הדבר]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו שאם אמרה אשה "הריני נזירה", ושמע בעלה ואמר "ואני", כלומר, גם אני אהיה נזיר — אין יכול להפר עוד את נדרה של אשתו. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כך בכוונת דבריו: "ואני" שאמר הוא על נפשיה [עצמו] דהוי [שהוא] נזיר, ונדר זה בודאי קיים, אבל "הריני נזירה" דילה [שלה] במשך שעה אחת קיימא [קיים הנדר] ומשום כך יכול אז להתפיס בו גם את נדר הנזירות שלו, אבל לאחר שעה אי בעי [אם ירצה] — ליפר [יפר], ואם כן, אמאי [מדוע] אנו אומרים שאין יכול להפר? לאו [האם לא] משום שכיון שקיימו שעה אחת — קיימו לעולם, ושוב אין לו הפרה? ודוחים: לא, קסבר [סבור הוא] : כל שאומר "ואני" — כמאן דאמר [כמי שאומר] "קיים ליכי [לך] נדרך לעולם" דמי [נחשב]. ולפיכך נשארו כל השאלות הללו ללא פתרון.

א משנה אם מת האב — לא נתרוקנה רשות האב לבעל (לארוס), שאין הארוס מקבל את כל הזכות להפר לבדו את נדריה. אבל אם מת הבעל — נתרוקנה רשות לאב ויכול להפר לבדו. בזה יפה כח האב מכח הבעל.

ואילו בדבר אחר יפה כח הבעל מכח האב: שהבעל מפר בבגר, כלומר, גם אם האשה היא בוגרת יכול הבעל להפר, ולא רק בנערותה, ואילו האב אינו מפר בבגר, שאין בכוחו להפר את נדריה של בתו אלא עד שתתבגר.

ב גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה טעם] לא נתרוקנה רשות לבעל במות האב — שאמר קרא [הכתוב]: "בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז), לומר שכל עוד היא נערה ("בנעוריה") אף שנתארסה, הריהי בעיקרה ברשות אביה, וגם אם מת האב — עדיין היא בבית אביה.

ושואלים: הלכה זו שאם מת הבעל נתרוקנה רשות לאב מנלן [מניין לנו]? אמר רבה: שאמר קרא [הכתוב] "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה" (במדבר ל, ז) —