אמר רבא: הילכתא [הלכה] היא: מי שטעם לפני קידוש — מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — מבדיל, ומי שלא קידש בערב שבת — מקדש והולך כל היום של שבת כולו עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת — מבדיל והולך כל השבת (השבוע) כולו, כלומר, כל חלק השבוע שעדיין נחשב כאחרי השבת, שזהו עד יום רביעי.

אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא [פתח ושנה את השמועה, ההלכה, הזו של רבא בלשון זו], אמר רבא הילכתא [הלכה]: טעם לפני קידוש — מקדש, טעם לפני הבדלה — מבדיל, מי שלא קידש בערב שבת — מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו ביום ראשון ולא בכל השבוע.

מסופר: אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא [אמרו לו מר הצעיר ומר הזקן בניו של רב חסדא] לרב אשי: זימנא חדא איקלע [פעם אחת הזדמן] אמימר לאתרין [למקומנו], ולא הוה לן חמרא [היה לנו יין] להבדלה, אייתינא ליה שיכרא [הבאנו לו שיכר] ולא אבדיל [הבדיל] ובת טוות [ולן בצום] שהרי מי שלא הבדיל אסור לו לאכול. למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואבדיל וטעים מידי [למחרת טרחנו והבאנו לו יין, והבדיל וטעם דבר מה]. לשנה אחרת תו איקלע לאתרין [שוב הזדמן למקומנו], לא הוה לן חמרא אייתינא שיכרא [היה לנו יין הבאנו שכר] אמר: אי הכי [אם כך] שאין יין מצוי במקומכם אלא בדוחק, הרי השיכר חמר [יין] מדינה הוא, ודינו כיין במקום זה, אבדיל וטעים מידי [הבדיל עליו וטעם דבר].

ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה מהתנהגותו שלשה דברים]. שמע מינה [למד ממנה]: המבדיל בתפלה, צריך שיבדיל על הכוס. שהרי מן הסתם כבר הבדיל אמימר בתפילתו באמירת "אתה חוננתנו". ושמע מינה [ולמד ממנה]: אסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל. ושמע מינה [ולמד ממנה]: מי שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל והולך כל השבת כולו.

א אגב המעשה בסירובו של אמימר להבדיל על שיכר, דנים בשאלה זו בהרחבה. בעא מיניה [שאל ממנו] רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא [לקדש על שיכר תמרים]? אמר: השתא [עכשיו] ומה פירזומא ותאיני ואסני [שיכר שעורים ושיכר תאנים ושיכר תותים] שהם מעולים בטעמם דבעאי מיניה [ששאלתי ממנו] מרב אם מותר לקדש עליהם, ורב שאל שאלה זו בזמנו מר' חייא, ור' חייא שאל שאלה זו מרבי ולא פשט ליה [פתר לו] ולא מצא היתר ברור לדבר, אם כן שיכרא מיבעיא [שיכר תמרים צריך לומר] שאין מקום להתירו לקידוש?!

סבור מינה [סברו מכאן] השומעים כי קדושי [לקדש] הוא שלא מקדשינן עילויה [מקדשים עליו] אבל אבדולי מבדלינן [להבדיל מבדילים]. אמר להו [להם] רב חסדא: הכי [כך] אמר רב: כשם שאין מקדשין עליו על שיכר תמרים כך אין מבדילין עליו. איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: שיכר, כשם שאין מקדשין עליו כך אין מבדילין עליו.

מסופר: לוי שדר ליה [שלח לו] לרבי שיכרא בר תליסר מגני [שיכר בן שלוש עשרה שריות] שבאותם מים שרה שלוש עשרה פעמים בזו אחר זו תמרים אחרים כדי שיספגו במים הליחה והטעם של כולם והוא מובחר ביותר, טעמיה [טעם אותו] רבי — הוה בסים טובא [היה טוב ביותר], אמר: שיכר כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם שהוא מובחר כיין. בליליא צעריה [בלילה לאחר מכן ציער אותו] שגרם לו לבעיות עיכול. אמר: מיסרן ומפייס [השיכר מצער מצד אחד ומפייס מצד שני].

כיון שהוזכר שהשיכר מצער בשל שתייתו מביאים עוד דברי אמוראים בנושא זה. אמר רב יוסף: אדור ברבים נדר שאין לו התרה שלא אישתי [אשתה עוד] שיכרא [שיכר] מפני שהוא מזיק, אף שהיה משקה מקובל בבבל. אמר רבא: אישתי מי זוריון ולא אישתי שיכרא [אשתה מי שריית הפשתן ולא אשתה שיכר].

ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא [יהיה משקהו הקבוע שיכר, של זה שמקדש על שיכר] מידה כנגד מידה שכל מי ששותה שיכר לקידוש כדרך העניים - יהיה בסופו של דבר עני ויהיה משקהו הרגיל שיכר כדרך עניי בבל. מסופר: רב, אשכחיה [מצא אותו] רב הונא דקדיש אשיכרא [שהוא מקדש על שיכר], אמר ליה [לו]: שרי [החל] אבא שמו הפרטי של רב למיקני איסתירי משיכרא [לקנות מעות מן השיכר]. כלומר, התחלת לעסוק בתעשיית שיכר ומכירתו ומשום כך התחבב עליך השיכר, ומקדש אתה עליו.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין. ותוהים: אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכינן עליהו שהכל נהיה בדברו [וכי על שיכר ועל מים אין אנו מברכין עליהם "שהכל"]? אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך היתה הכוונה: אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך ברכת המזון אלא על היין. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מקדשין על השכר. משום (בשם) ר' אלעזר בר ר' שמעון אמרו: מקדשין.

מטעימת יין שאמרו שכל המקדש צריך שיטעום מן היין שבכוס הרי בטעימה כל שהוא יוצא ידי קידוש. ר' יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא הוא שיעור הטעימה. אמר רב הונא אמר רב, וכן תני [שנה] רב גידל שמן העיר נרש: המקדש וטעם מן היין מלא לוגמא — יצא, ואם לאו (לא) — לא יצא.

אמר רב נחמן בר יצחק להעיר על כך: אנא תנינא לה [אני שונה אותה] את השמועה הזו בדיוק ואיני מזכיר בה לא גידול בר מנשיא ולא גידול בר מניומי אלא גידול סתמא [סתם] בלא כינוי לואי. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם קורא לו כך או כך? ומשיבים: למירמא דידיה אדידיה [לסתור משלו על שלו]. כלומר, שאם יביאו דבר אחר מדבריו של חכם זה וירצו להראות סתירה בין הדברים, יש לדעת שלא אמר זאת בשמו של חכם מסויים, רב גידול זה או אחר, ואם תמצא סתירה — אפשר לומר שרב גידול אחר אמר זאת.

ב מעתה חוזרים אל המשנה. שנינו בה שסמוך למנחה בערב הפסח אסור לאכול. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: סמוך למנחה גדולה תנן [שנינו] שהוא כחצי שעה לאחר חצות היום או דילמא [שמא] סמוך למנחה קטנה תנן [שנינו] שהוא כשעתיים וחצי לפני השקיעה.

ונברר את הצדדים בשאלה זו: סמוך למנחה גדולה תנן [שנינו] והטעם משום קרבן הפסח, דילמא אתי למימשך [שמא יבוא להימשך] ולהאריך בסעודה הרבה מאד, כדרך שהיו נוהגים בסעודות גדולות