אמר רבא: הלכתא [הלכה] פסוקה במחלוקת זו שחמץ בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — אסור אפילו במשהו, כשיטתו של רב. שלא בזמנו, בין נתערב במינו בין נתערב שלא במינו — מותר אפילו בנותן טעם, כשיטת ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך] שלשיטת ר' שמעון מותר חמץ לאחר זמנו? והאמר [והרי אמר] רבא עצמו כי ר' שמעון קנסא קניס [קנס קנס] ואסר בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הואיל ועבר עליו בימות החג ב"בל יראה" ו"בל ימצא"!

ומשיבים: הני מילי בעיניה [דברים אלה אמורים כשהחמץ בעינו], אבל על ידי תערובת — לא קנס, אף שהחמץ עדיין קיים. ומוסיפים: ואזדא [והלך] רבא בכך שפסק הלכה כר' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא [כאשר היו יוצאים שבעת ימי הפסח] במוצאי החג אמר לן [היה אומר לנו] רב נחמן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא [צאו וקנו את החמץ של הגוים] שאפוהו באותו יום שהוא שביעי של פסח, הרי שסבר שחמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה.

א אמר רב: קדירות חרס שבישלו בהן חמץ בפסח ישברו, שהרי בתוכן בלוע משהו מן החמץ ואסור לבשל בהן שוב מפני טעם האיסור. ושואלים: ואמאי [ומדוע] החמיר כל כך? לשהינהו [שישהה] את הקדירות עד לאחר הפסח, וליעבד בהו [ושיעשה, יבשל בהן] שלא במינן, שהרי אף רב התיר חמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו לאחר הפסח! ומסבירים שלא רוצה לומר כן כי גזירה דילמא אתו למיעבד בהו [שמא יבואו לעשות לבשל, בהן] במינו, ויהא אסור בהנאה, ולכן גזר שישברו ולא יבואו לידי מכשול.

ושמואל אמר: לא ישברו קדירות אלו, אבל משהי להו [ישהו אותם] לאחר זמנו של פסח, ועביד בהו [ועושה בהם] בין במינו בין שלא במינו.

ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי [לאותם המוכרים קדירות] שהיו מפקיעים מחירי הקדירות לאחר הפסח: אשוו זביני אכנדיכי [השוו את המחיר על קדירותיכם] כלומר: אל תפקיעו את המחירים, ואי [ואם] לא תצייתו — דרשינא לכו [אדרוש לכם בפניכם] שההלכה היא כר' שמעון, שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וישאירו כל העם את קדירותיהם ולא יקנו מכם כלל קדירות חדשות אחר הפסח.

ושואלים: ולידרוש להו [ושידרוש להם], דהא [שהרי] שמואל כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] כפי שנתבאר, ומדוע לא יפרסם ברבים שהלכה כמותו! ומשיבים: אתריה [מקומו] של רב הוה [היה], ולכתחילה אינו ראוי שידרוש ויפרסם במקומו של רב שלא כשיטתו, אבל כשראה שהם מפקיעים את המחירים איים עליהם שבכל זאת יפרסם הלכה זו.

ב מסופר: ההוא תנורא [תנור אחד] שטחו ביה טיחיא [בו שומן] של בשר ואפו בו לחם, ונבלע בו משהו משומן הבשר. אסרה [אסר] רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא [לאכול את הלחם] אפילו במילחא [במלח] ולא רק בחלב לעולם אפילו כשיאפו בו פעם אחרת משום טעם הבשר שנבלע בו, דילמא אתי למיכליה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותו עם כותח] תבלין שמעורב בו חלב, ונמצא אוכל בשר וחלב באחד.

מיתיבי [מקשים] על כך: שנינו אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש את העיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה באכילה, מפני הרגל עבירה שמא יבוא לאכול את הפת עם בשר ונמצא אוכל בשר וחלב יחד. וכיוצא בו