אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה**"** (ויקרא ז, יד), "אחד" משמעו שלם שלא יטול פרוס. והכא [וכאן] כיון שאין הלחם עשוי כתיקונו — כמאן דפריסא דמיא [כמי שהוא פרוס נחשב], שהרי אינו מוצק כראוי, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת הוא קרוי לחם.

ועוד מיתיבי [מקשים]: שנינו המעיסה (בצק שחלטו אותו במים), בית שמאי פוטרין מלהפריש ממנה חלה ובית הלל מחייבין. והחליטה, בית שמאי מחייבין בחלה, ובית הלל פוטרין. ושואלים: איזהו המעיסה ואיזהו החליטה? המעיסה נוצרת כאשר שמים קמח שעל גבי מוגלשין (מים רותחים), החליטה — על ידי מוגלשין שעל גבי קמח.

ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: זה וזה לחיוב, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אם עשאן באילפס — פטור, ואם עשאן בתנור — חייב.

ושואלים: ותנא קמא אשר שנה כי יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בענין זה מאי שנא [במה שונה] המעיסה ומאי שנא [ובמה שונה] החליטה שבאחת מהן בית הלל פוטרין ובאחרת מחייבים? אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' יהודה ואיתימא [ויש אומרים] בשם ר' יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ובית הלל הקלו או החמירו בשוה בשני המקרים, ותברא [ושבורה] ראשיתה של ברייתא זו והיא צירוף של שני מקורות, ואין ליחס את שני הקטעים לחכם אחד מי ששנה זו לא שנה זו.

ולענייננו, קתני מיהת [שנינו על כל פנים] כי חכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס — פטור מחלה, ואם עשאן בתנור — חייב, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' יוחנן המחייב מעשה אילפס בחלה. ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' יוחנן: דבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה — תלמוד לומר "לחם",

ר' יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור. לכאורה שיטת ר' יהודה היינו [הרי היא] שיטת תנא קמא! אלא לאו [האם לא] מעשה אילפס איכא בינייהו [יש ביניהם שבו נחלקו], תנא קמא סבר: מעשה אילפס חייבין בניגוד למעיסה וחליטה, ור' יהודה סבר: מעשה אילפס פטורין כדין מעיסה וחליטה, שאין לחם אלא האפוי בתנור ממש.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] מעשה אילפס פטורין מחלה, והכא [וכאן] מדובר כגון שחזר ואפאו בתנור, ובזה קא מיפלגי [נחלקו]. דתנא קמא [שהתנא הראשון] סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור — לחם קרינן ביה [קוראים אנו בו] וחייב בחלה, ור' יהודה סבר, אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא [מתחילה], וכיון דמעיקרא לאו [שמתחילה לא] בתנור אפייה [אפאו], לאו [לא] לחם הוא,

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שכן נאמר] "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" (ויקרא כו, כו), ובדרך אגב נלמד מכאן: לחם האפוי בתנור אחד — קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אלא בכלים שונים — אין קרוי לחם.

יתיב [ישבו] רבה ורב יוסף אחוריה [אחרי] ר' זירא, ויתיב [וישב] ר' זירא קמיה [לפני] עולא לשמוע תורה מפיו. אמר ליה [לו] רבה לר' זירא: בעי מיניה [שאל ממנו] מעולא: הדביק פת מבפנים בתוך אילפס והרתיח מבחוץ מהו לענין חיוב חלה? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] לעולא דבר זה? דאי אמינא ליה [שאם אומר לו שאלה זו] אמר [יאמר] לי: הי ניהו [מה הם] מעשה אילפס? הלוא אלה הם, וידועה המחלוקת בהם!

אמר ליה [לו] רב יוסף לר' זירא: בעו מיניה [שאל ממנו] מעולא: אם הדביק פת מבפנים בתוך האילפס ואבוקה בוערת כנגדו מהו? אמר ליה [לו]: מאי אימא ליה [מה, למה, אומר אשאל לו] דאי אמינא ליה [שאם אומר לו] אמר לי: רוב עניים עושין כן מעשה אילפס שלהם, ואף זה בכלל מעשה אילפס.

אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני לדברי ר' מאיר — הסבור שמעשר שני דינו כדין הקדש, ואף שניתן לבעלים להשתמש בו, מכל מקום אין הוא נחשב כרכושם — הריהי כעיסה של הקדש שפטורה מן החלה, לדברי חכמים הסבורים שממון הדיוט הוא — חייבת בחלה.