Steinsaltz on Rosh Hashanah Daf 33a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א שנינו במשנה: שאין חותכין אותו, את השופר, בראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. ומסבירים: דבר שיש בו משום שבות — כגון שחותכים אותו במגלא [במגל], שאין רגיל לחתוך בו ואין בכך איסור גמור מן התורה. וחיתוך שיש בו משום לא תעשה הוא בסכינא [בסכין], שדרך לחתוך בו.
ושוב תוהים: השתא [עכשיו] הרי משום שבות אמרת שלא יעשה — דבר שיש בו משום לא תעשה מיבעיא [הוצרכה לומר]? ומשיבים: משנתנו בסגנון של זו ואין צריך לומר זו קתני [שנה] שמתחיל בדבר החידוש ומסיים בדבר פשוט.
ב שנינו במשנה: אבל אם רצה ליתן לתוכו, לתוך השופר, בראש השנה מים או יין כדי לשפר את קולו — יתן. ומדייקים: מים או יין — אין [כן], מי רגלים שבגלל חמיצותם יפים הם לתיקון השופר עצמו — לא.
ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת אבא שאול היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: מים או יין — מותר מותר להכניס לתוך השופר בראש השנה, כדי לצחצחו, מי רגלים — אסור, מפני הכבוד שאף שהם מועילים, אין זה כבוד לשופר, שהוא תשמיש מצוה, שיתקנו אותו באופן זה.
ג שנינו במשנה: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בראש השנה. ונדייק מכאן: הא [הרי] את הנשים, אם רצו לתקוע בשופר בעצמן — מעכבין, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] משנתנו היא כשיטת ר' יהודה, הא [זו] הברייתא כשיטת ר' יוסי ור' שמעון היא.
דתניא [שכן שנויה ברייתא], נאמר: "דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו**"** (ויקרא א, ב-ד), לומר: בני ישראל סומכין על הקרבן, ואין בנות ישראל סומכות כלל, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, שאף שאינן חייבות בדבר, אם רצו לסמוך — מותר להן. ומכאן ניתן להסיק ששיטת ר' יוסי ור' שמעון היא שמצוות שאין הנשים חייבות בהן מכל מקום אם רצו לעשותן — מותר להן.
ד שנינו במשנה: אבל מתעסקין בהם עם הקטנים עד שילמדו לתקוע בעצמן. אמר ר' אלעזר: אפילו בשבת שחל בה ראש השנה מותר להניח לתינוקות, ואפילו לסייע להם ללמוד לתקוע. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מתעסקין בהן עד שילמדו, ואפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.
על לשון הברייתא תוהים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה] מתוכה; אמרת תחילה מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא [מכאן] כי לכתחלה אמרינן [אומרים אנו להם] תקעו, אף שהמבוגרים אינם תוקעים. והדר תנא [וחזר ושנה] לשון אין מעכבין, משמע: עכובא [לעכב] הוא שלא מעכבין, הא [הרי] לכתחלה לא אמרינן [אין אומרים להם] תקעו!
ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן