כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מימי [מהפלגתו בימים] ובא לבית המדרש פירשה לסתירה זו באופן הבא: מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, שהסכימו ששליח הציבור מוציא את הכל ידי חובתם, והלכה שפסק ר' יוחנן מכלל דפליגי [שמשמע מכאן שחלוקים] היא בברכות של כל השנה.

על תירוץ זה תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' חנה ציפוראה אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, משמע שלדעתו אף בזה היתה מחלוקת!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, עלינו לחזור מסברה זו, ולומר: מאן [מי הם] אלה החכמים שמודים לרבן גמליאל — ר' מאיר הוא, וההלכה שמכלל הדברים אתה למד דפליגי [שחולקים] — זו היא שיטת רבנן [חכמים] שנחלקו על ר' מאיר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כשם ששליח צבור חייב — כך כל יחיד ויחיד חייב. ואם כן יש מחלוקת תנאים בשאלה אם לקבל מקצת מדברי רבן גמליאל.

ושואלים: מאי שנא הני [במה שונות אלה] ברכות ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם מודים לרבן גמליאל, שלא כבשאר הברכות? אילימא [אם תאמר] שהוא משום דנפישי קראי [שמרובים הפסוקים] שיש לומר בכל אותן הברכות, והאמר [והרי אמר] רב חננאל אמר רב: כיון שאמר — "ובתורתך כתוב לאמר", כלומר, שכך כתוב בתורה שוב אינו צריך לפרש את הפסוקים עצמם, הרי שאמירת פסוקים אלה אינה מעכבת! אלא — הטעם הוא משום דאוושי [שמרובות] הברכות עצמן, וכיון שנוסח הברכה ארוך, אין הכל יכולים ללמוד אותו בעל פה.

גופא [לגופו של ענין] שהזכרנו, אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" — שוב אינו צריך. ומסבירים סבור מינה [סברו התלמידים לומר מכאן] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביחיד, אבל בצבור לא. אתמר [נאמר], שאמר ר' יהושע בן לוי: אחד יחיד אחד צבור, כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" — שוב אינו צריך, ויצא ידי חובתו.

אמר ר' אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפלתו ויתכונן לכך בפני עצמו, ואחר כך יתפלל. אמר ר' אבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של ר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים (תפילות שמתפללים מזמן לזמן) ולא בכל יום, אבל ברכות של כל השנה — לא.

ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב יהודה היה מסדר בפני עצמו צלותיה ומצלי [תפילתו, ואחר כך היה מתפלל] אפילו תפילה של יום חול! ומשיבים: שאני [שונה] רב יהודה, כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי [שמשלושים יום לשלושים יום היה מתפלל] ולא התפלל במשך כל החודש מפני שהיה עסוק בתורתו, ואם כן בשבילו גם תפילות רגילות כפרקים רחוקים דמי [נחשבות].

אמר רב אחא בר עוירא אמר ר' שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם (הקהל) שנמצא בשדות ולא בבית הכנסת, שיוצאים ידי חובתם בתפילת שליח הציבור. ותוהים: אפילו אלה?! ולא מיבעיא [הוצרכה] לומר על הני דקיימי הכא [אלה שנמצאים כאן] בתוך העיר?!

הלא אדרבה (היפך הדברים) מסתבר: הני — אניסי [אלה שבשדות הם אנוסים] שאינם יכולים לצאת ידי חובתם אלא על ידי שליח הציבור, אבל הני לא אניסי [אלה שבעיר ולא באו אינם אנוסים] והיו יכולים לבוא לבית הכנסת ולהתפלל בעצמם,

דתני [ששנה] אבא בריה [בנו] של רב בנימין בר חייא ברייתא: עם (הקהל) שבבית הכנסת, אם עומדים אחורי הכהנים בשעה שמברכים, ולא פנים אל פנים כנגדם — אינן בכלל הברכה, שהרי היו יכולים לטרוח קצת ולבוא אל מול הכהנים. ומצד אחר יודעים אנו שברכת הכהנים חלה אף על הרחוקים.

אלא, יש לומר בנוסח אחר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל מסר את השמועה באופן זה: אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא [ומה טעם] הדבר — משום דאניסי [משום שהם אנוסים] במלאכה ואינם יכולים להתכונן לתפילה, אבל אלה שבעיר — לא, שמאחר ואינם אנוסים, היו הם יכולים להסדיר את תפילתם בעצמם.