אמרו ליה [לו] האשורים: משירייתך היכא [מחנך היכן הוא]? אמר: הדרו [חזרו] בי ולא קיימו מה שהבטיחוני. אמרו ליה [לו]: אם כן אחוכי קא מחייכת בן [לצחק אתה מצחק בנו] שהולכת אותנו שולל בטענה שמאחריך עומד מחנה גדול של תומכים?! נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותו על הקוצים ועל הברקנין.

אמר ר' אלעזר: שבנא בעל הנאה היה, כלומר, נואף היה. ומהיכן אתה למד זאת? — כתיב הכא [נאמר כאן] "לך בא אל הסכן הזה אל שבנא אשר על הבית**"** (ישעיה כב, טו), וכתיב התם [ונאמר שם] באבישג השונמית: "ותהי לו סכנת ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך**"** (מלכים א' א, ב), שמפני כן קראו הנביא "סוכן" לרמז שהיה מחמם עצמו בעבירה.

א ואומר: "כי השתות יהרסון צדיק מה פעל" (תהלים יא, ג). רב יהודה ורב עינא פירשו מקרא זה, חד [אחד מהם] אמר: אילו חזקיה וסיעתו נהרסים, צדיק מה פעל? וחד [ואחד מהם] אמר: אילו בית המקדש יהרס, צדיק מה פעל? ועולא אמר: אילו מחשבותיו של אותו רשע, סנחריב, אינן נהרסות, צדיק מה פעל?

ומבררים את השיטות: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שהכוונה היא אילו מחשבותיו של אותו רשע — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "כי השתות יהרסון" כלומר, מחשבות רשעים.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] כי הכוונה היא לבית המקדש, נמי [גם כן] יש לזה בסיס, דתנן [שכן שנינו בברייתא]: אבן היתה שם בבית המקדש מימות נביאים הראשונים, ו"שתייה" היתה נקראת, ולכן נאמר "השתות יהרסון" — הוא הריסת אבן השתיה.

אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי הכוונה לחזקיה וסיעתו, היכא אשכחן צדיקי דאיקרו [היכן מצאנו שהצדיקים נקראו] "שתות"?

ומשיבים, דכתיב [שכן נאמר]: **"**מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל" (שמואל א' ב, ח). ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן]: "הפלא עצה הגדיל תושיה" (ישעיה כח, כט).

בקשר למקרא זה אמר ר' חנן: למה נקרא שמה של התורה "תושיה" — מפני שהיא מתשת כחו של אדם העוסק בה. דבר אחר: "תושיה" יש להבין כעין נוטריקון: שניתנה בחשאי מפני השטן, שלא יקטרג ויאמר שאין ישראל ראויים לה. דבר אחר: "תושיה" נוטריקון "תוהו־שתיה", כלומר, דברים הנראים לכאורה של תוהו תלושים וזרים ובכל זאת העולם משותת (מיוצב) עליהם.

אמר עולא: מחשבה ודאגת לב מועלת, כלומר, גורמת ומשפיעה להפריע אפילו לדברי תורה, שנאמר: "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תשיה" (איוב ה, יב).

אמר רבה: אם עסוקין ללמוד לשמה — אינה מועלת (משפיעה), שנאמר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא), כלומר, עצה שיש בה דבר ה' היא תקום לעולם ואינה ניזוקה.

ב שנינו במשנה שאמר ר' יהודה: אימתי פסולים אנשים אלה כגון המשחקים בקוביה ומלווים בריבית — בזמן שאין להם מלאכה אלא היא. אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' יהודה.

ואמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: כולן, כל פסולים אלה שמדברי חכמים, צריכין הכרזה בבית דין שיכריזו שאדם פלוני נמצא עוסק בדברים אלה ונפסל בבית הדין.

ולענין זה בדינו של רועה פליגי [נחלקו] בה רב אחא ורבינא. חד [אחד מהם] אמר: בעי [צריך] הכרזה עליו שהוא רועה ולכך הוא פסול, וחד [ואחד מהם] אמר: לא בעי [אינו צריך] הכרזה, שמאליו הוא נפסל.

ומעירים, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שלא בעי [צריך] הכרזה — היינו [זהו] שאמר רב יהודה אמר רב שסתם רועה פסול, ולפיכך אינו צריך הכרזה מיוחדת, אלא למאן דאמר בעי [לשיטת מי שאומר שצריך] הכרזה — מאי [מה פירוש] "סתם רועה פסול"?

ומשיבים: דבסתמא מכרזינן עליה [שבסתם מכריזים עליו] שהוא פסול אם מוצאים שעוסק בקביעות באומנות זו, ואין צריך שיוכיחו שהוא רועה את צאנו בשדות אחרים.

מסופר: ההיא מתנה דהוו חתימי עלה תרין [אותו שטר מתנה שהיו חתומים עליו שני אנשים] שהיו פסולים בתורת גזלנין. סבר [סבור היה] רב פפא בר שמואל לאכשורה [להכשיר אותה] ולא לפסול את השטר בשל העדים. וטעמו — דהא [שהרי] עדיין לא אכרזינן עלייהו [הכרזנו עליהם] שהם פסולים.

אמר ליה [לו] רבא: נהי דבעינן [אם אמנם צריכים אנו] הכרזה בגזלן הרי זה רק בגזלן דרבנן [שמדברי סופרים], אבל בגזלן דאורייתא [שמדברי תורה] מי בעינן [האם צריכים אנו] הכרזה? ומאליו הוא נפסל.

ג ומוסיפים פסולים נוספים והסימן: דבר ועריות גנב.

אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר, אנשים הנהנים מצדקה שנותנים הגויים שיש בכך משום חילול ה' — פסולין לעדות, שהם נחשבים כרשעים משום שהם מראים שבשל ממון מוכנים הם אף לכך.

ומעירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים שהם נוטלים בפרהסיא, אבל אם נוטלים בצינעה — לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן [גם כן אין אנו אומרים] אלא באופן שאפשר ליה לאיתזוני [לו להיזון] בצינעה, וקא מבזי נפשיה [והוא מבזה את עצמו] בפרהסיא, אבל אם לא אפשר ליה [לו] להיזון בדרך אחרת — חיותיה הוא [חיותו היא] ואינו צריך למסור את נפשו על כך.

אמר רב נחמן: החשוד על העריות שיש שמועה רעה עליו שהוא חוטא בעריות, בכל זאת כשר לעדות. אמר רב ששת, עני מרי [ענה אדוני]: אותו אדם מלקים אותו ארבעין בכתפיה [ארבעים מלקות בכתפיו] משום חשד זה ובכל זאת אומר אתה שהוא כשר? שלפי ההלכה מלקים אדם גם על שמועה רעה שיוצאת עליו אף שאין לכך הוכחה גמורה.

ומעירים: אמר רבא: ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול, שהרי הכל יודעים שהוא חשוד לענין זה. אמר רבינא ואיתימא [ויש אומרים] רב פפא: לא אמרן [אמרנו] שהוא פסול לעדות אשה אלא כשהעדות באה לאפוקה [להוציאה מבעלה], שאז חושדים בו שמא רוצה הוא בה לעצמו, אבל כשעדותו היא לעיולה [להכניסה] לבעלה, שעדותו מכשירה אותה לנישואין — לית לן בה [אין לנו בו חשש].

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] וכי מדוע ייחשד בענין זה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הא עדיפא ליה [זו עדיפה לו] כשהיא נשואה דווקא, דכתיב [שכן נאמר] "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם**"** (משלי ט, יז), שנעים לו האיסור יותר מן ההיתר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה [שכמו שהיא כך, שהיא פנויה, מצויה לו יותר] ועדיף לו שתישאר פנויה.

ואמר רב נחמן: גנב ניסן וגנב תשרי, שגונב בתקופות אלה שהתבואה והפירות מצויים לרוב — לא שמיה [אין שמו, אינו קרוי] גנב ואינו נפסל בכך.

ומסבירים: הני מילי באריסא [דברים אלה אמורים באריס] ולא בכל אדם, ושגנב רק דבר מועט, ושגנב דבר שנגמרה מלאכתו, שבמקרה כגון זה עשוי שיגנוב אדם בלי לחשוב שהוא עובר עבירה.

מסופר: איכריה [איכריו, אריסיו] של רב זביד חד [אחד מהם] גנב קבא דשערי, ופסליה [קב שעורים, ופסלו], וחד [ואחד מהם] גנב קיבורא דאהיני ופסליה [אשכול תמרים, ופסלו], שדברים אלה כבר אינם נקראים דבר מועט.

מסופר: הנהו קבוראי דקבור נפשא [אותם קברנים שקברו אדם] ביום טוב ראשון של עצרת (שבועות), וחיללו בכך את החג, שמתינהו [החרימם] רב פפא ופסלינהו [ופסלם] לעדות, ואכשרינהו [והכשירם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.

אמר ליה [לו] רב פפא: והא [והרי] רשעים נינהו [הם] שעברו על דברי תורה! ענה לו: הרי הם לא חשבו כן, אלא סברי [סבורים היו] כי מצוה קא עבדי [הם עושים] שהרי קוברים הם את המת.

ושואלים: כיצד יכול לחשוב כן והא קא משמתינא להו [והרי מחרימים אותם] בשל כך והם יודעים זאת וחוטאים! ומשיבים: סברי [סבורים הם]: כפרה קא עבדי לן רבנן [עושים לנו חכמים], שיכופר לנו עוון חילול החג, כיון שעשינו בזה מעשה מצוה.

ד איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו,