דאית [שיש] לה רירי [רירים].

והא דקתני [וזו ששנינו] "ונוטלין מלפני בהמה שפיה רע" — אף הוא כוונתו בחמור, ואומרים שפיהו רע — דלא דייק ואכיל [שאינו מדקדק ואוכל הכל]. "ונותנין לפני בהמה שפיה יפה" — מדובר בפרה, דדייקא ואכלה [שמדקדקת במה שאוכלת].

א משנה הקש שהיה צבור ומונח על גבי המטה ורצה אדם לשכב עליו — לא ינענענו בידו, שקש זה מן הסתם מוקצה הוא להסיק בו, אלא מנענעו ומיישרו בגופו, וכיון שלא עושה טלטול כדרכו — מותר. ואם היה קש זה מוכן למאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין שברור שהניחו את הקש על המטה כדי לישון עליו — שוב אינו מוקצה, ומנענעו אפילו בידו.

הלכה אחרת אמרו: מכבש שכובשין בו את הכביסה הלחה ליבשה ולגהצה, זה של בעלי בתים שאינו מהודק כל כך ואין צורך בו במלאכת אומן — מתירין בשבת להוציא ממנו בגדים, אבל לא כובשין בו בגדים בשבת. ושל כובסין שמיוחד למלאכה וקשירתו והתרתו מעשי אומן הן — לא יגע בו. ר' יהודה אומר: אם היה מכבש זה של כובס מותר מערב שבת במקצת — מתיר את כולו בשבת ושומטו לבגד שבתוכו.

ב גמרא לענין טלטול מוקצה הביאו את מה שאמר רב נחמן : האי פוגלא [צנון זה] שהיה טמון בתוך העפר, אם היה טמון מלמעלה למטה, שחלקו הרחב למעלה וחלקו הצר למטה — שרי [מותר] להוציאו בשבת, לפי שבאופן כזה אינו מטלטל את העפר בשעת הוצאת הצנון ממנו. אבל אם היה הצנון טמון בעפר מלמטה למעלה, שהצד הרחב למטה — אסיר [אסור].

אמר רב אדא בר אבא, אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו] של רב: תנינא [שנינו] שלא כדברי רב נחמן. שנאמר במשנתנו שהקש שעל גבי המטה — לא ינענעו בידו, אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין — מנענעו בידו. שמע מינה [למד מכאן] כי טלטול מן הצד שלא במעשה בידים ממש — לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] טלטול: ומסכמים, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

ג ודרך אגב הביאו דבר דומה במקצת. אמר רב יהודה: הני פלפלי, מידק חדא חדא בקתא דסכינא [פלפלים אלה, לדוכם אחד אחד בקת הסכין] — שרי [מותר], תרתי [שנים] — אסיר [אסור], שנראה הדבר כמלאכה. רבא אמר: כיון דמשני [שמשנה] ועושה שלא בדרך המקובלת — אפילו טובא נמי [הרבה גם כן מותר].

ועוד אמר רב יהודה: מאן דסחי במיא — לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק [מי שמתרחץ במים — שינגב עצמו בראשונה מיד כשיוצא, ואחר יעלה לחוף]. שאם ישארו המים עליו דילמא אתי לאתויי [שמא יבוא להביא] את טיפות המים שעליו ארבע אמות בכרמלית.

ושואלים אי הכי [אם כך], שאתה חושש לטלטול המים, כי קא נחית נמי, קא דחי [כאשר יורד למים גם כן, נדחה] מכחו חלק מן המים ארבע אמות בנהר, ואסיר [ואסור]! ומשיבים: על דבר היוצא רק מכחו בכרמלית, כיון שאינו עושה מעשה בעצמו אלא הדבר בא רק מכוחו־מסיבתו, ובנהר שאינו אלא כרמלית שאיסורה רק מדברי סופרים — לא גזרו בה חכמים.

ד ועוד גזירה הדומה לכך אמר אביי, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: טיט שעל גבי רגלו — מקנחו בשבת בקרקע, ואין מקנחו בכותל.

אמר רבא: מאי טעמא [מה טעם] בכותל לא יקנח? משום דמיחזי [שנראה] כבונה, שמוסיף טיט לכתלים, ואולם הא [זה] בנין של חקלאה [שדה] הוא, ואינו דומה כלל לבניה ממש, ואין לחוש בכגון זה.

אלא אמר רבא להיפך: מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע. וטעמו של דבר — משום החשש דילמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] גומות שבקרקע, אגב ניקוי הרגל.

איתמר [נאמר] שהיתה מחלוקת אמוראים בדבר: מר בריה [בנו] של רבינא אמר: אחד זה ואחד זה, בין בכותל בין בקרקע — אסור לקנח את הטיט. רב פפא אמר: אחד זה ואחד זה — מותר.

ושואלים: ולשיטת מר בריה [בנו] של רבינא במאי מקנחי ליה [במה מקנחים אותה] את הרגל? ומשיבים: אף לשיטתו יש היתר, מקנחי ליה [מקנח אותה] בקורה המוטלת בארץ.

אמר רבא: לא ליתיב איניש אפומיה דליחייא [אל ישב אדם בשבת על פי הלחי], שעושים פס צר בפתחו של מבוי שאינו מפולש כדי שיהא כעין מחיצה סמלית להתיר את הטלטול בו. וטעמו של דבר: דילמא מיגנדרא ליה [שמא יתגלגל לו] חפץ לרשות הרבים ואתי לאתויי [ויבוא להביאו], שהרי אין הבדל ניכר לעין בין תוך המבוי וחוץ לו.

ועוד אמר רבא כגזירה בדברים דומים: לא ליצדד איניש כובא, דילמא אתי לאשוויי גומות [אל יצדד, יישר, אדם חבית, שמא יבוא ליישר גומות] שבקרקע, כדי לתת לחבית מקום נוח וחלק יותר.

— ועוד אמר רבא: לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא, דילמא אתי [אל יהדק אדם בשבת סמרטוט בפי הכד, שמא יבוא] לידי סחיטה של המים העשויים להישפך מתוכו.

ה אמר רב כהנא: טיט שעל גבי בגדו בשבת — מכסכסו (משפשפו) מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ, שהוא כעושה מלאכת מכבס.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: טיט שעל גבי מנעלו — מגררו בגב סכין לשם שינוי, ושעל בגדו — מגררו בצפורן, ובלבד שלא יכסכס, מאי לאו [האם לא] שלא יכסכס כלל! ודוחים: לא הכוונה היא שלא יכסכס מבחוץ, אלא מבפנים.

אמר ר' אבהו שכך אמר ר' אלעזר שכך אמר ר' ינאי: מגררין בשבת מנעל חדש מן הטיט שדבק בו, אבל לא מנעל ישן, שיש בכך משום תיקון והרי זה בכלל מלאכת ממחק.