לא לרצון, שכן דם מגפתה של הבהמה טהור (אינו מכשיר לקבל טומאה). אמר להן ר' עקיבא: מחמיר אני בחלב מבדם, שהחולב לרפואה — טמא, שהחלב היוצא מחליבה זו מכשיר לקבל טומאה, ואילו המקיז דם לרפואה — אין הדם נחשב למשקה, וטהור. אמרו לו: סלי זיתים וענבים יוכיחו, שהמשקין היוצאין מהן לרצון — טמאין, ושלא לרצון — טהורים. נמצא שהכל תלוי אם המשקה יוצא לרצון, ומשקה היוצא שלא לרצון טהור.

ולענייננו מאי לאו [האם לא] "לרצון" משמעו — דניחא ליה [שנוח לו, שהוא רוצה בכך], ושלא לרצון — בסתמא [בסתם] שלא גילה דעתו, ומעתה נסיק לענין שהתחלנו בו. ומה זיתים וענבים שבני סחיטה נינהו [הם], כלומר, שהם מיועדים בעיקרם לסחיטה ולעשות משקים מהם, אם יצא מהם משקה שלא לרצון, שלא נתכוון במיוחד לכך — ולא כלום הוא ואינו מטמא, תותים ורמונים, דלאו [שלא] בני סחיטה נינהו [הם] כרגיל, לא כל שכן שאינו מכשיר לקבל טומאה?

ודוחים: לא, "לרצון" משמעו — אפילו בסתמא [בסתם], "שלא לרצון" — דגלי אדעתיה [שגילה דעתו] במפורש ואמר "לא ניחא [נוח] לי במשקה היוצא". ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי שאני [שונים] סלי זיתים וענבים, כיון שלאיבוד קיימי [הם עומדים], שהם נוטפים ויוצאים, והרי מעיקרא אפקורי מפקרי להו [מתחילה מפקיר הוא אותם], ואין להוכיח מהם, וכרגיל משקים שאינם נועדים מתחילה לאיבוד נחשבים כמשקים אפילו בסתם.

א אשכחן [מצאנו] בברייתא שהובאה מקודם ר' יהודה דמודי לרבנן [שמודה לשיטת חכמים] בזיתים ובענבים, שבין אם יצאו המשקים לרצון בין לא לרצון הריהם מכשירים לקבל טומאה, ואולם רבנן דמודו ליה [חכמים שמודים לו] לר' יהודה בשאר פירות שיש הבדל בין אם הכניסן למשקים או לאוכלים מנלן [מנין לנו]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סוחטין