Steinsaltz on Shabbat Daf 68a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אב מלאכה ומלאכה (סוג מלאכה) שעשה. ואילו העושה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת, כיון שהן נכללות בהגדרה אחת של אב מלאכה מסויים, אינו חייב אלא חטאת אחת.
א גמרא מתחילה באים לברר את לשון המשנה, ושואלים: מאי טעמא תנא [מה טעם שנה] בלשון "כלל גדול "? אילימא [אם תאמר] משום דקבעי למיתני [שרצה התנא לשנות] במשנה בהמשך הפרק "ו עוד כלל אחר אמרו" שלא כלל בו אלא שתי הלכות, ועל כן במשנתנו שכללה יותר הלכות תנא [שנה] בה התנא בלשון "כלל גדול". וגבי [ואצל] שביעית נמי [גם כן] משום דקבעי למיתני [שרצה התנא לשנות] במשנה (שביעית פ"ז מ"ב) לשון "עוד כלל אחר " תנא [שנה] שם בתחילת הפרק לשון "כלל גדול", ותובן איפוא לשון זו אף במסכת שביעית. והא גבי [ואולם הרי אצל] מעשר שנאמרו שם במשנה (מעשרות פ"א מ"א) שני כללים בזה אחר זה, דקתני [ששנה] התנא בהמשך המשנה לשון "ועוד כלל אחר אמרו", ואף על פי כן לא תני [שנה] התנא בתחילתה בלשון "כלל גדול", אלא "כלל אמרו"!
אמר ר' יוסי בר אבין: הביטוי "כלל גדול" אכן אינו תלוי במציאותו של כלל נוסף, אלא בחשיבותו של הכלל. ולכן שבת ושביעית דאית בהו [שיש בהם] דינים שונים שחלקם אבות וחלקם תולדות — תנא [שנה] התנא במשנה בלשון **"**כלל גדול", ואילו מעשר דלית [שאין] בה אבות ותולדות, אלא לכל דיניו הגדרה זהה לא תנא [שנה] בלשון "כלל גדול ". ומקשים: ולגירסת המשניות של בר קפרא, דתני [ששנה] לשון "כלל גדול " במעשר, מאי [מה, אלו] אבות ומאי [ומה, אלו] תולדות איכא [יש] במעשר?
אלא לאו היינו טעמא [האם לא זהו הטעם] שבכל מקום שנאמר "כלל גדול" הרי הוא ביחס לכללים אחרים בהלכות אחרות; וכך יש להבין: גדול עונשו של שבת, כלומר, התחום בו חלים דיני שבת והעונשים על חילולה יותר משל שביעית, שאילו שבת איתא [ישנה, הלכותיה חלות] בין בתלוש מן הקרקע ובין במחובר, ואילו שביעית בתלוש ליתא [אינה, אין הלכותיה חלות] ובמחובר איתא [ישנה]. וכן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, שאילו שביעית איתא [ישנה] מן התורה בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה, ואילו מעשר במאכל אדם איתא [ישנו] ובמאכל בהמה ליתא [אינו].
ולשיטת בר קפרא דתני [ששנה] לשון "כלל גדול "אף במעשר יש להבין כך: גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה, שאילו חובת מעשר איתא [ישנה, חלה] מדברי סופרים גם בתאנה וגם על ירק, ואילו פיאה ליתא [אינה שייכת] בתאנה ובירק. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פיאה, כלל אמרו בדין פיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום — חייב בפיאה.
ומסבירים מה בא כל פרט בהגדרה זו להדגיש: מה שאמרו "אוכל" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] ספיחי סטיס וקוצה שלמעשה שימושם רק לצורך צביעה ולא למאכל, ולכך אין בהם דין פאה. ומה שאמרו "ונשמר" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] גידולי הפקר, שכיון שאינם נשמרים הריהם פטורים מן הפיאה. "וגידולו מן הארץ" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] כמיהין ופטריות שאינם כשאר הצמחים, ואין כוח גידולם מן האדמה, ולכך אי אפשר לומר עליהם שגידולם מן הארץ. "ולקיטתו כאחת" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] תאנה שפירותיה נלקטים במשך זמן רב, לפי שאינם מבשילים בבת אחת. "ומכניסו לקיום" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] ירק, שאין אדם אוצר (מקיים) אותו זמן ממושך במחסנים, כיון שאינו נשמר לאורך זמן.
ואילו גבי [אצל] מעשר תנן [שנויה משנה], כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ — חייב במעשר. ואילו התנאים של לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן [שנינו], ומכאן שתאנה וירקות נכנסים בגדר חובת המעשר, ורחב איפוא תחום חלות דיני מעשר מזה של הפיאה.
ב במשנה דובר בשוכח עיקר שבת, ויש צורך לברר כיצד יתכן שאדם מישראל ישכח את כל עיקרה של שבת. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מתניתין [משנתנו] מדברת בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ולא ידע את דיני השבת. אבל מי שהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב על כל שבת ושבת כמי שיודע עיקר שבת. ומעתה באים לברר את השיטה ולמצות את פרטיה. תנן [שנינו במשנתנו]: "השוכח עיקר שבת", לאו [האם לא] מכלל לשון "השוכח" אתה למד דהויא ליה [שהיתה לו] ידיעה מעיקרא [מתחילה]?! שהרי שיכחה משמעה שנעלם דבר שהיה ידוע פעם, וקשה איפוא לשיטת רב ושמואל! ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "כל השוכח עיקר שבת" — שהיתה שכוח ממנו מאז ומעולם עיקרה של שבת, שלא ידע ממנה כלל.
ושוב מקשים: אבל אם כן, לשיטה זו אם הכיר ולבסוף שכח מאי [מה יהא דינו] — הריהו חייב על כל שבת ושבת, אם כן אדתני [עד שהוא שונה] במשנה את הדין הבא שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב חטאת על כל שבת ושבת, ליתני [שישנה] במקום זאת "הכיר ולבסוף שכח", ונבין מעצמנו שכל שכן הא [מקרה זה] שהיודע ממש עיקרה של שבת וודאי שיהא חייב על כל שבת ושבת! ומתרצים: לשיטת רב ושמואל מאי [מה משמעות] הביטוי "היודע עיקר שבת" — מי שהיה יודע עיקרה של שבת פעם אבל עכשיו שכחה, והוא הוא הדין שאפשר להוציא מדברי רב ושמואל.