מסרבין בו לאכול.

מתניתין [משנתנו] מדברת בשאין מסרבין בו לאכול, ואם כן יש לפרש ביטוי זה כפשוטו, שנשבע שיאכל. ואילו ברייתא כלומר, המשנה האחרת מדברת במסרבין בו לאכול וקאמר [והוא אומר] "לא אכילנא [אוכל]"ו"לא אכילנא [אוכל]", דכי קא משתבע [שכאשר הוא נשבע] על כך ואומר "שאוכל לך", הכי קאמר [כך הוא אומר] כך כוונתו לומר: שבועה שלא אוכל.

רב אשי אמר, תני [שנה באותה משנה] במסכת נדרים: "שבועה שאי אוכל לך". ושואלים: אי הכי [אם כך], מאי למימרא [מה בא לומר] במשנה במקרה זה? הרי בפירוש אמר שאינו אוכל! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] לישניה דאיתקילא ליה [לשונו היא שנכשלה לו], שרצה לומר "שאוכל" ואמר "שאי אוכל", קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לכך.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: "מבטא" האמור בתורה הוא שבועה, "אסר" הוא שבועה, הגדרתו של האיסור שיש באסר, אם אתה אומר: אסר הוא שבועה — הרי הוא חייב, ואם לאו [לא] — פטור. ותוהים על לשון הברייתא, "אם אתה אומר: אסר הוא שבועה"? והא [והרי] כבר אמרת שאיסר שבועה הוא!

אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אומר]: "מבטא" הרי זה שבועה ממש, ואילו איסור הוא מיתפיס [התפסה] בשבועה, שאומר על דבר או מעשה מסויים שיהא אסור עליו כמו זה שכבר נאסר בו בשבועה. ובאשר לאיסור של האיסר מה דינו? אם אתה אומר: מיתפיס [התפסה] בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי [נחשב] — הרי הוא חייב קרבן (בשגגה), ומלקות (במזיד) אם עובר על מה שאסר על עצמו באיסר, ואם לאו [לא] — פטור.

ומדקדקים בהסברו של אביי: ממאי [ממה, מנין] אתה לומד ש**"מבטא" שבועה** הוא? דכתיב [שנאמר]: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד). לומר ש"לבטא בשפתים" הריהו אחד ממיני השבועה. אולם אם כן איסר נמי [גם כן] הריהו שבועה, דכתיב [שנאמר]: "כל נדר וכל שבעת אסר" (במדבר ל, יד)!

אלא ממאי [ממה, מנין] אתה למד שאיסר רק מיתפס [התפסה] בשבועה הוא? דכתיב [שנאמר]: "או אסרה אסר על נפשה בשבעה" (במדבר ל יא), ומשמע שאסרה עצמה בדבר שיש עליו כבר איסור שבועה, אם כן,

מבטא נמי [גם כן] ייחשב התפסה בשבועה, שכן הכתיב [הרי נאמר]: "לכל אשר יבטא האדם בשבעה" (ויקרא ה, ד)!

אלא אמר אביי: "מבטא" שהוא שבועה למדים מהכא [מכאן]: "ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה" (במדבר ל, ז), ואילו שבועה לא קאמר [אמר פסוק זה], ואם כן במאי [במה] אסרה עצמה? בלשון "מבטא", הרי שמבטא הוא שבועה.

רבא אמר: לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שמיתפיס [התפסה] בשבועה לאו [אינה] כמוציא שבועה מפיו דמי [נחשבת], והכי קאמר [וכך הוא אומר] בברייתא: "מבטא" הוא שבועה, "איסר" נמי [גם כן] הוא עצמו לשון שבועה, אלא שלשון "איסר" יש לה כמה מובנים, כי אסריה דאיסר [איסורו של איסר] הטילו הכתוב בין נדר לשבועה, לומר שאם הוציאו מפיו (השתמש בו) בלשון נדר — הרי זה נדר, אם בלשון שבועה — הרי זה שבועה.

ושואלים: היכן הטילו הכתוב לאיסר בין נדר לבין שבועה? שנאמר "ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבעה" וגו' (במדבר ל יא), שנמצא לשון איסר בפסוק בין שני לשונות אלה.

ב ומעירים: מה שנחלקו לעיל אביי ורבא, אזדו לטעמייהו [הולכים לשיטתם], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בדינו של מתפיס בשבועה — אביי אמר: כמוציא שבועה מפיו דמי [נחשב הוא], ורבא אמר: לאו [לא] כמוציא שבועה מפיו דמי [נחשב הוא].

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: איזה איסר האמור בתורה? האומר: "הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו", או "כיום שמת בו פלוני", או "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם", או "כיום שראה את ירושלים בחורבנה" — הרי זה אסור. ואמר שמואל: והוא (ובלבד) שנדור ובא מאותו היום שהתפיס בו, כלומר שביום שמת אביו אסר על עצמו בנדר שלא לאכול בשר ולשתות יין.

ואומרים: בשלמא [נניח] לשיטת אביי, מדמתפיס [כיון שהמתפיס] בנדר נחשב לנדר, אף המתפיס בשבועה נחשב כשבועה עצמה.