ותירוש חמרא [יין] הוא, וכתיב [ונאמר] "ואכלת", משמע ששתיה היא בכלל אכילה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] מדובר באכילה ולא בשתיה של יין, והוא על ידי אניגרון (תבשיל ירקות ויין), שאמר רבה בר שמואל: אניגרון הנזכר בברייתא הוא מיא דסילקי [מים של סלק] כלומר, סלק מבושל, ואילו אכסיגרון — מיא דכולהו סילקי [מים של כל מיני דברים שלוקים], ואם כן, אין זו שתיה אלא אכילה!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: מהכא [מכאן] יש ראיה, שנאמר: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר... ואכלת שם" (דברים יד, כו), והרי "יין" האמור בכתוב הרי חמרא [יין] הוא, וכתיב [ונאמר] על כך "ואכלת" (דברים יד, כו).

ומקשים: ודלמא הכא נמי [ושמא כאן גם כן] מדובר באכילת יין על ידי אניגרון!

ודוחים: "שכר" כתיב [נאמר] בפסוק זה, ללמדנו: מידי [דבר] שמשכר, ויין בתערובת של אניגרון אינו משכר.

ומקשים: ודלמא [ושמא] "שכר" האמור כאן אין כוונתו ליין, אלא לדבילה קעילית שמרוב המתיקות שבה היא משכרת, דתניא [ששנויה ברייתא]: כהן שאכל דבילה קעילית או שתה דבש וחלב, ונכנס למקדש ועבד עבודה — הרי זה חייב משום שתוי יין!

אלא יש לומר כך: גמר [למד] "שכר" "שכר" בגזירה שווה מנזיר, שנאמר בו "מיין ושכר יזיר" (במדבר ו, ג), מה להלן בנזיר "שכר" הכתוב בו כוונתו יין, אף כאן יין.

א אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו, כדברי שמואל, ששתיה היא בכלל אכילה, ששנינו שהאומר "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה — אינו חייב אלא אחת. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ששתיה בכלל אכילה, משום כך איצטריך ליה [הוצרך לו] לתנא לאשמועינן [להשמיע לנו] שאינו חייב על אכילה ושתיה אלא אחת, שאף ששתיה היא אכילה, אין אלו שתי אכילות נפרדות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] ששתיה לאו [אינה] בכלל אכילה, מדוע צריך לומר שאם נשבע שלא יאכל שאינו עובר על שתיה? הרי כיוצא בזה, מי שאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל ועשה מלאכה, מי איצטריך לאשמועינן [האם הוא צריך להשמיע לנו] שאינו חייב אלא אחת? מובן שהוא כן, שהרי עשיית מלאכה אינה בכלל שבועתו!

אמר ליה [לו] אביי: אלא מאי [מה] אתה רוצה לומר, שהתנא סבור ששתיה בכלל אכילה? אימא סיפא [אמור את סופה המשכה] של המשנה: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", ואכל ושתה — חייב שתים. ואילו לשיטתך, כיון שאמר "שלא אוכל" הרי כבר איתסר ליה [נאסר לו] גם בשתיה, ואם כן, כי [כאשר] חזר ואמר "שלא אשתה" אמאי [מדוע] חייב? אילו אמר "שלא אשתה" תרי זימני [שתי פעמים], מי מיחייב תרתי [האם הוא מתחייב שתים]?

אמר ליה [לו] תחילה: התם [שם] מדובר במי שאמר רבא "שלא אשתה" והדר [וחזר] ואמר "שלא אוכל", ששתיה אמנם בכלל אכילה איתא [ישנה], אבל אכילה בכלל שתיה ליתא [איננה], ומאחר שהשבועה השניה מוסיפה על הראשונה, חלה גם השבועה השניה.

ומקשים: לשיטה זו יש לדייק: אבל אמר שבועה "שלא אוכל ושלא אשתה" ואכל ושתה מאי [מה] יהא דינו — אינו חייב אלא אחת (לפי שהשבועה השניה אינה חלה, שהרי שתיה כבר נכללה באכילה). אי הכי, אדתני רישא [אם כך, עד שהוא שונה בראשה של המשנה]: "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה — אינו חייב אלא אחת, ליתני [שישנה] הלכה זו שיש בה חידוש גדול יותר: "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה" — אינו חייב אלא אחת, ויש ללמוד כי כל שכן אם נשבע "שלא אוכל" לחודיה [לחוד] שחייב רק אחת!

אלא יש לחזור מדרך פירוש זו ולהסביר בדרך אחרת. לעולם יש להשאיר את המשנה כדקתני [כמו ששנה], "שלא אוכל ושלא אשתה", שחייב שתים. ואף על פי ששתיה בכלל אכילה שאני הכא [שונה כאן] הדין, כי כיון שאמר "שלא אוכל" והדר [וחזר] ואמר שבועה אחרת "שלא אשתה", גלי אדעתיה [גילה דעתו] דהך [שאותה] אכילה שאמר קודם בשבועתו — אכילה גרידתא [בלבד] היא, ואין שתיה בכללה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כדברי שמואל, ששתיה בכלל אכילה, שכך שנינו בה: האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, ושתה משקין שאין ראוין לשתיה — פטור. ואפשר לדייק מכאן: הא [הרי] אם היו המשקים ראוין לשתיה — חייב, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] רק "שבועה שלא אוכל" קאמר [אמר]! אלא ודאי ששתיה בכלל אכילה.

ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, דלמא [שמא] מדובר שאמר תרתי [שתים]: "שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אשתה", ולא פירט את הדבר במשנה, משום שעיקר חידושה הוא שדבר שאינו ראוי אינו בכלל אכילה ושתיה.

ב שנינו במשנה: האומר "שבועה שלא אוכל", ואכל פת חטין ומינים אחרים חייב רק אחת, אבל אם פירש ואמר: "שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין" וכו' — חייב על כל מין ומין שאוכל, שנחשב כאילו נשבע על כל מין לעצמו. על הלכה זו תוהים: ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאתי [ושמא לפטור עצמו מדברים אחרים בא] כלומר, שמה שפירט את כל הדברים שלא יאכל, לא התכוון להחיל שבועה מיוחדת על כל מין ומין, אלא רק להגדיר אלו מינים אסר על עצמו!

ומשיבים: אם לכך נתכוון, הוה ליה למימר [היה לו לומר] "חטין ושעורין וכוסמין" ולא להזכיר פת חיטין ופת שעורין וכו'. ודוחים: מכאן אין ראיה, ודלמא [ושמא] הוצרך לומר "פת" כדי להדגיש שהוא אוסר על עצמו רק פת מכל אותם מינים, ולא אסר על עצמו לכוס (לכסוס) אותם כשהם חיים!

ומשיבים: אם רק לשם כך, לא היה צריך לפרט "פת" על כל אחד מן המינים, דהוה ליה למימר [שהיה לו לומר] רק "פת חטין ושעורין וכוסמין", והיינו יודעים שכוונתו לפת ולא לכסיסת גרעינים. ומקשים: ודלמא [ושמא] אם היה אומר כך, היינו מסבירים כי כוונתו לאסור על עצמו פת חטין לאכול, שעורין וכוסמין לכוס, ולכן הוצרך לפרט!

ומשיבים: דהוה ליה למימר [שהיה לו לומר] "פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין", שאז מובן שאוסר עצמו דווקא בפת של מינים אלה. ואם כן מה שפירט "פת" בכל אחד מהם מחייבו על כל אחד ואחד.