Steinsaltz on Shevuot Daf 34b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ועדים היו רואין אותו מבחוץ כשמנה לו, מאי [מה] הדין? האם אפשר לקבל את עדותם בזה?
אמר ליה [לו] רב המנונא לרב יהודה: והלה, הנתבע, מה הוא טוען בענין זה? אי אמר [אם הוא אומר]: "לא היו דברים מעולם" — אם כן הוחזק כפרן, שהרי העדים מעידים שכן היה מעשה! אי אמר [אם הוא אומר]: "אין, שקלי ודידי שקלי" ["כן, לקחתי את הכסף ממנו ואולם את שלי לקחתי"], כי אתו [כאשר יבואו] עדים מאי הוי [מה יהיה]? הרי אין העדים יודעים מפני מה נטל ממנו כסף זה! אמר ליה [לו] רב יהודה: המנונא את [אתה]? עול תא [בוא והיכנס], שדברים של טעם אמרת.
ובענין דומה מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מנה מניתי לך כהלוואה בצד עמוד זה, אמר ליה [לו] החבר: לא עברתי בצד עמוד זה, אתו תרי סהדי אסהידו ביה [באו שני עדים העידו בו] שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר ריש לקיש: הוחזק כפרן, שהרי הוכח שעבר בצד עמוד זה.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: האי דינא פרסאה [זה דין פרסי] הוא, ולא דין שקול כדיני ישראל! מי קאמר [האם אמר] שמעולם לא עבר בצד העמוד? בעסק זה קאמר ליה [בענין זה אמר לו], ואין דברי העדים שייכים לכאן.
איכא דאמרי [יש שאומרים] מעין זה בלשון אחרת, ההוא דאמר ליה לחבריה [אחד שאמר לו לחבירו]: מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר ליה [לו]: לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו ביה סהדי [יצאו בו עדים] שהעידו בו שהשתין מים בצד עמוד זה. אמר רב נחמן: הוחזק כפרן שהרי הוכחשו דבריו.
אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מכאן אין ראיה שהוא כפרן, כי כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש [כל דבר שאינו מוטל על האדם לזכור] עביד לה, ולאו אדעתיה [עושה אותו, ואין זה בדעתו ובזכרונו], וכאשר הכחיש שהיה בצד העמוד — היה זה משום שלא היה צריך לזכור דבר זה.
א ושוב לביאורה של הברייתא, בשאלה מנין שדין שבועת העדות הוא דווקא בדבר שבממון, ששנינו שם שר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בשבועת פקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.
מחכו עלה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל] על ההוכחה הזו. ושואלים: מאי חוכא [מה הצחוק שבדבר]?
ומסבירים: דקתני [ששנה] בהמשך הדברים: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וזה הקושי:
מכדי [הרי] מושבע מפי עצמו בעדות לדעת ר' שמעון מנא ליה [מנין לו]? דגמר [שהוא לומד] דין זה בגזירה שווה מפקדון, והרי פקדון נמי [גם כן] נאמר כי מושבע מפי אחרים נגמר [נלמד] באותה דרך מעדות, ונאמר שאף בפקדון חייב כשמושבע מפי אחרים!
ודוחים: ומאי חוכא [ומה הצחוק שבדבר]? דלמא [שמא] ר' שמעון הלכה זו לא מגזירה שווה לדין פקדון למד, אלא בקל וחומר מייתי לה [מוציא אותה], מדין שבועת העדות בעצמה, וכך הוא לומד: כיצד יודעים שבעדות מושבע מפי עצמו חייב? אם מושבע מפי אחרים חייב, מפי עצמו לא כל שכן!
ומשיבים: אלא חוכא [הצחוק] הוא על מזיד כשוגג, דקתני [ששנה]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג; וכן הקושיה:
מכדי [הרי] מזיד גבי [אצל] עדות מנא ליה [מנין לו] שהוא חייב? משום שלא כתיב ביה [נאמר בו] "ונעלם", והרי הכא נמי [כאן, בפקדון גם כן] לא כתיב ביה [נאמר בו] "ונעלם", ולפיכך גם בפקדון יהא חייב על המזיד כשוגג!
אמר להו [להם] רב הונא לחכמים: ומאי חוכא [ומה הצחוק שבזה]? דלמא [שמא] הלכה זו שמזיד דלאו [שאינו] כשוגג בפקדון — מדין מעילה ר' שמעון גמר לה [לומד אותה], שמשווה דין שבועת הפקדון לדין מעילה בקדשים, שכשם שבמעילה חייב רק בשוגג — הוא הדין בפקדון!
ומשיבים: והיינו חוכא [וזהו הצחוק], אדגמר לה [עד שהוא לומד את הדבר] ממעילה לומר שאינה במזיד נגמר לה [שילמד אותה] מעדות, ויחייב גם על המזיד!
ודוחים: מסתברא [מסתבר] כי ממעילה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן מעילה ממעילה, שהביטוי "מעל" מופיע גם במעילה ("כי תמעול מעל". ויקרא ה, טו) וגם בשבועת הפקדון כתוב "כי תמעול מעל" (ויקרא ה, כא).
ומקשים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעדות הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן "תחטא" מ"תחטא" שמלה זו מצויה בשניהם!
ודוחים: מסתברא [מסתבר] כי ממעילה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בפקדון הרבה צדדים דומים למעילה: ששניהם קרויים מעילה ששניהם נוהגים בכל אדם, ולא רק בראויים לכך כמו בעדות. בשניהם נהנה מדבר שאינו שלו (במעילה — מקדשים, ובפקדון — מרכוש של אחר). בשניהם יש כפרה בקרבן קבוע (ובשבועת עדות בעולה ויורד). בשניהם יש חיוב חומש בנוסף על תשלום הקרן, ואשם ששניהם מתכפרים בקרבן אשם.
ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], מעדות הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן חטא ("תחטא" "תחטא"). בשניהם מדובר בממון של הדיוט ולא קדשים. וכן מדובר בשבועה. בשניהם מתחייב במקרה שתבעיה וכפריה [שתבעו וכפר לו], שאין עבירות אלה באות אלא לאחר תביעה וכפירה, ו"אואין" בשניהם מצויה המלה "או" כמה פעמים! ומשיבים: מכל מקום הנך נפישין [אלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר].
ושואלים: אם כן, שיישבנו דברי ר' שמעון, אלא מאי חוכא [מהו הצחוק] שצחקו בארץ ישראל?
כי אתא [כאשר בא] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם] אמרי [אמרו] כך: היינו חוכא [זהו הצחוק], מכדי [הרי] ר' שמעון בגזירה שוה גמיר [הוא לומד] בסוף (מן המלים "תחטא" "תחטא"), ואם כן למה ליה דפריך [לו להקשות]: מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע מזיד כשוגג? היה לו ללמוד דין פקדון מעדות, ולהשוותם בדברים אלה!
ודוחים: ומאי חוכא [ומה הצחוק]? דלמא כי פריך [שמא כאשר הוא מקשה] וסבור שיש הבדל באלה — הרי זה מקמי דתיקום ליה [לפני שעמדה והוחזקה בידו] הגזירה שוה, שקודם הישווה את הדינים בדרך של בנין אב, אבל בתר דקמא ליה [אחרי שעמדה לו] הגזירה שוה שבה יש השוואה גמורה של הדברים, לא פריך [מקשה] קושיה הזו, וסבור באמת שבפקדון חייב על המזיד כשוגג!
ושואלים: ולא? האם אין ר' שמעון סבור עוד כך, והוא חוזר בו מקושיה זו? והאמר להו [והרי אמר להם] רבא בר איתי לרבנן [לחכמים]: מאן [מיהו] התנא הסבור ששבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה כלל? שיטת ר' שמעון היא! משמע שהוא עומד בדעתו שבפקדון אין הזדון כשגגה!
ומציעים: דלמא [שמא] כאשר ר' שמעון מקשה, דווקא ממזיד כשוגג פריך [הוא מקשה], והלכה זו עומדת בעינה גם לאחר שלמד גזירה שווה, משום דגמר לה [שהוא לומד אותה] ממעילה, שכשם שבמעילה מביא קרבן רק על השגגה — כן הוא גם כן לענין הפקדון. והטעם שלמד הלכה זו ממעילה ולא מעדות, הוא כפי שאמרנו דהנך נפישין [שאלה הצדדים השווים למעילה מרובים יותר] מאשר בהשוואה לעדות, אבל לגבי מושבע כנשבע לא פריך [אינו מקשה] עוד, אלא הוא סבור שבגלל הגזירה השווה הרי גם בפקדון כמו בעדות עשו מושבע כנשבע.
ושואלים: ואם כן, שלר' שמעון בפקדון אין המזיד מביא קרבן כשוגג, תהדר [תחזור] העדות ותגמר לה [ותילמד] מפקדון ונאמר מזיד דלאו [שאינו] כשוגג: מה פקדון, שוגג — אין [כן], מזיד — לא, אף עדות, שוגג — אין [כן], מזיד — לא, כי היכי דיליף [כמו שהוא לומד] פקדון ממעילה!