עפצי דקיימי בשיתא שיתא [עפצים שהיו עומדים, נמכרים, בששה ששה] דינרים לקב? אמר ליה [לו]: לאו בארבעה ארבעה הוו קיימי [האם לא בארבעה ארבעה דינרים לקב היו עומדים]? אתו תרי סהדי [באו שני עדים] ואמרו: אין [כן], בארבעה ארבעה הוו קיימי [היו עומדים]. אמר רבא: הוחזק הלווה כפרן (שקרן) שהרי הכחישוהו העדים. אמר רמי בר חמא, הא [הרי] אמרת: כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש — לאו אדעתיה [כל דבר שאינו מוטל על אדם לזוכרו — אינו בדעתו], ושמא שכח את מחיר העפצים באותה שעה! אמר ליה [לו] רבא: קצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי [קציצת, קביעת, שערים זוכרים אנשים].

ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא [תן לי מאה זוזים שאני נושה בך, והרי השטר]. אמר ליה [לו] פרעתיך. אמר ליה [לו] התובע : הנהו סיטראי נינהו [אותם מאה שפרעת מן הצד הם] כלומר, הם היו לפרעון חוב אחר שאתה חייב לי, אבל החוב שבשטר זה לא פרעת. אמר רב נחמן: איתרע שטרא [הורע השטר], שהרי התובע מודה שקיבל ממנו כספים באותו סכום, אלא שהוא טוען עכשיו טענה חדשה. רב פפא אמר: לא איתרע שטרא [הורע השטר].

ושואלים: ולרב פפא, מאי שנא [מה שונה] מקרה זה מההוא דאמר ליה לחבריה [שאמר לו לחבירו]: הב [תן] לי מאה זוזי דמסיקנא בך, והא שטרא [מאה זוזים שאני נושה בך, והרי השטר]. אמר ליה [לו]: לאו אתורי יהבת לי, ואתית ואיתיבת אמסחתא וקבילת זוזך [האם לא עבור קנית שוורים נתת לי כסף זה, ובאת וישבת בבית המטבחיים וקיבלת כספך] מדמי השוורים השחוטים? ואמר ליה [לו]: הנהו סיטראי נינהו [אלה הכספים שקיבלתי מן הצד היו], ואמר רב פפא כשבא אותו מעשה לפניו: איתרע שטרא [הורע השטר]!

ומשיבים: התם [שם] כיון דקאמר: אתורי יהבת לי ומתורי שקלת — איתרע שטרא [כיון שאומר: עבור השוורים נתת לי ומן השוורים נטלת — הורע השטר], שהרי אף התובע מודה שכך היה מעשה. הכא אימור סיטראי נינהו [כאן במקרה הקודם אמור שהמעות עבור חוב מן הצד הם].

ושואלים: ולמעשה מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הבעיה? כיצד נפסוק? רב פפי אמר: לא איתרע שטרא [הורע השטר], רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: איתרע שטרא [הורע השטר]. והלכתא [וההלכה] היא: איתרע שטרא [הורע השטר].

והני מילי [ודברים אלה] אמורים דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר ליה שטרא [במקרה שפרעו בפני עדים ולא הזכיר לו את השטר], אבל פרעיה בין דידיה לדידיה [במקרה שפרעו בינו לבינו] בלא עדים, מיגו [מתוך] שיכול למימר [לומר]: לא היו דברים מעולם ולא קיבלתי כסף זה כלל — יכול נמי למימר: סיטראי נינהו [יכול גם כן לומר: מן הצד הם] על חוב אחר, וכמקרה של אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו שאירע בו מעשה כזה, ששילם כסף ולא בפני עדים, ואחר כך טענו המלווים שהיה זה עבור חוב אחר.

ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו] שהילוה לו: מהימנת לי כל אימת דאמרת לי "לא פרענא" [נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לי "לא פרעתי"]. אזל פרעיה באפי סהדי [הלך פרע לו בפני עדים], והמלוה טוען שלא פרע. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הא הימניה [הרי האמינו], קיבל על עצמו מראש דבריו של התובע, ולכן התובע יכול לחזור ולתבוע. ואין לסמוך על העדים, שהרי הלווה סמך את אמונתו דווקא בו. מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: נהי דהימניה טפי מנפשיה [אם אמנם האמינו יותר מעצמו], שהתנה שדברי המלוה יהיו נאמנים יותר מדבריו שלו, שלא יוכל לכפור בו, אבל טפי מסהדי מי הימניה [יותר מעדים האם האמינו]? ואם כן, כיון שהיו עדים — הרי זה פרעון גמור!

ועוד בענין זה, מסופר, ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת "לא פרענא" [נאמן אתה עלי כשני עדים כל זמן שתאמר "לא פרעתי"]. אזל פרעיה באפי תלתא [הלך ופרע לו את החוב בפני שלושה]. אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה [כשנים האמין אותו, כשלושה לא האמין אותו], וכיון שהיו שלושה — יפה כוחם להעיד.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר [אמור שאמרו חכמים שהולכים אחר] רוב דעות כלומר, שכמות האנשים מכריעה — הרי הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין אומדנא [אומד] שצריך להעיד על ערכם של דברים, דכמה דנפישי בקיאי טפי [שכמה שהם מרובים בקיאים יותר] ולכן הולכים אחר ריבוי האנשים, שסביר שהם יודעים יותר, אבל לענין עדות — הלוא מאה כתרי [כשנים] ותרי [ושנים] כמאה, ולכן אין לחלק בין שניים ושלושה.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] של אותו מעשה כך הוא: ההוא דאמר ליה לחבריה [אדם אחד שאמר לו לחבירו]: מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת "לא פרענא" [נאמן אתה לי כשנים כל זמן שתאמר "לא פרעתי"], אזל ופרעיה באפי תלתא [הלך ופרע לו בפני שלושה], אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה [כמו שנים האמין אותו, כמו שלושה לא האמין אותו], ולכן יש לסמוך על השלושה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הלוא תרי [שנים] כמאה ומאה כתרי [כשנים], ואין הבדל לענין עדות במספר העדים! ואם כן, בכל מקרה נאמן. ומכל מקום אי [אם] אמר ליה [לו] מתחילה: נאמן אתה לי כבי תלתא [כשלושה], ואזל פרעיה באפי בי [והלך ופרע לו לפני] ארבעה, במקרה זה, כיון דנחית [שירד] לדעות שהוסיף מספר יתר על צורך העדות — הרי זה נחית [ירד] לדעות, ובענין זה יהא כוחם של ארבעה יפה משלושה, ולא יהא נאמן כנגדם.

א שנינו במשנה: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ואין משביעין את הקטן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב] בפרשת מודה במקצת: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" (שמות כב, ו), וההדגשה היא: נתינה של איש, שמשמעו דווקא גדול, ואין נתינת קטן כלום, שאין בו דעת.

ועוד שנינו במשנה: אבל נשבעין לקטן ולהקדש. ומקשים: והא אמרת רישא [והרי אמרת מתחילה]: אין נשבעין על טענת שוטה וקטן, וכאן נאמר שנשבעים לקטן!

אמר רב: מדובר פה בקטן שבא בטענת חוב שחייבים לאביו, ושיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כלומר, שהוא עצמו גורם שיצטרך להישבע, כיצד? אמר לו לחבירו: "מנה לאביך בידי, שהייתי חייב לאביך, והאכלתיו פרס כלומר, נתתי לו מזה חצי" — הרי זה נשבע כמודה במקצת, וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: כיון שאינו נתבע כלל על הסכום הזה, אלא אומר כן מדעתו, אינו אלא כמשיב אבידה, ומשיב אבידה פטור מלהישבע שלא עיכב לעצמו כלום מן האבידה שהחזיר.

ושאלו על כך: ור' אליעזר בן יעקב לית ליה [אין לו] הלכה זו שמשיב אבידה פטור? אמר רב: מדובר פה בשטענו קטן שלא הודה האיש לגמרי מרצונו, אלא הבן הקטן תבע אותו, והודה לו במקצת.

ותוהים: קטן? והאמרת [והרי אמרת] במשנתנו: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן! ומשיבים: לעולם מדובר שהטוען היה גדול, ואמאי קרו ליה [ומדוע קוראים לו] קטן? משום שמדובר פה ביורש, דלגבי מילי דאבוה [שאצל עניינים של אביו] קטן הוא, שהרי אינו יודע בדיוק מה היו עסקי אביו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר את דברי ר' אליעזר בן יעקב, יש להקשות על ניסוח הדברים: וכי טענת עצמו היא שהוא נשבע עליה? הלוא טענת אחרים היא! ומשיבים: אמנם טענת אחרים היא, ואולם הודאת עצמו.