שילה נוב וגבעון שהיה המשכן בהם, ובית עולמים (המקדש בירושלים), אף שאינם המשכן שבמדבר.

איסי בן מנחם אומר: אינו צריך ללימוד זה מייתור הכתוב, שהרי קל וחומר הוא: ומה בטומאה קלה, כלומר, האיסור להיכנס בטומאה למקום הקודש, שאין בו מיתת בית דין לא חלק הכתוב בין המשכן שבמדבר לבין השאר — בטומאת אשת איש חמורה, שאם התברר שזינתה עונשה בחנק, לא כל שכן? אם כן מה תלמוד לומר "בקרקע המשכן" — הכוונה היא שלא יביא עפר מתוך קופתו (סלו) ישר לתוך הכלי עם מי הסוטה, אלא יניחנו על קרקע המשכן וירים אותו משם.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אם אין שם בקרקע המקדש עפר, מהו שיתן במקומו אפר? ומעירים: אליבא [לשיטת] בית שמאי לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, דאמרי [שהם אומרים] כי בכלל לא מצינו אפר שקרוי "עפר".

תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה אליבא [לשיטת] בית הלל דאמרי [שהם אומרים]: מצינו אפר שקרוי "עפר", לענין אפר פרה אדומה, ודינם שווה לענין כיסוי הדם, מאי [מהו] לענייננו? וצדדי השאלה האם נאמר אף על גב דאיקרי [אף על פי שאפר נקרא] "עפר" במקום אחר, הכא [כאן] "בקרקע המשכן" כתיב [נאמר], ולפי זה הכוונה דווקא לעפר שהוא מגוף הקרקע, או דילמא האי [שמא זה] שנאמר "בקרקע המשכן" — לכדברי איסי בן יהודה, ולכדברי איסי בן מנחם הוא דאתי [שבא] הכתוב?

ומשיבים: תא שמע [בא ושמע], פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: בשלשה מקומות הלכה עוקבת, כלומר, משנה ומבטלת את משמעות המקרא. כיצד?

התורה אמרה "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג), והלכה — בכל דבר הדומה לעפר. וכן התורה אמרה בנזיר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו, ה), והלכה — בכל דבר אסור להסיר שערו, ולוקה על כך. התורה אמרה בגט אשה "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א), והלכה — בכל דבר תלוש שאפשר לכתוב עליו.

ואם איתא [ישנה] הלכה זו שאפשר לשים אפר במקום עפר — ליחשוב נמי האי [שימנה גם את זה]!

ודוחים: אין זו ראיה, כי לא נמנו הכל אלא תנא [שנה] ושייר, שיש עוד דוגמאות כאלה שלא נמנו במפורש. ושואלים: ומאי [ומה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שאת זו] שייר? ומשיבים: שייר מצורע. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" (ויקרא יד, ט) — הרי זה כלל, "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" (ויקרא יד, ט) — הרי זה פרט, "ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) — חזר וכלל! ובדרך מדרש ההלכה כלל ופרט וכלל — אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט: מה פרט מפורש דבר שהוא מקום כינוס שער, ונראה (גלוי) — אף כל מקום כינוס שער ונראה.

מה רבי [ריבה] בכך הכלל — רבי [ריבה] את שער הרגלים (שיער הערוה). מאי [מה] מיעט הפרט — מיעט שיער של בית השחי שאינו נראה, ודכוליה גופיה [ושל כל גופו] שאינו מכונס.

ובכל זאת הלכתא [ההלכה] היא: מגלח כדלעת, כלומר, את כל גופו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: בא לו להקיף (לגלח) את המצורע — מעביר תער על כל בשרו, וקתני סיפא [ושנה בסופה] של אותה משנה: וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה כי בתגלחת הראשונה לטהרתו לא נאמרו כלל ופרט אלה אלא "כל שערו" (ויקרא יד, ח) ובודאי מגלח הכל.

אמר רב נחמן בר יצחק: אין להחשיב את דין מצורע כשיור, שכן כי קא חשיב [כאשר התנא מונה], הרי הוא מונה מקרים שהלכה מן התורה עוקבת (משנה ומבטלת) מקרא — ואילו הא [זו] עוקבת מדרבנן [מדרש חכמים] היא.

רב פפא אמר באופן אחר: כי קא חשיב [כאשר הוא מונה] הלכה עוקבת ועוקרת את הדין שבמקרא, הא [זו] בגילוח מצורע עוקבת ומוספת היא שהרי אינה מבטלת את הדין האמור בתורה אלא רק מוסיפה עליו.

רב אשי אמר באופן אחר: הא מתניתא מני [ברייתא זו בדיני מצורע כשיטת מי היא] — שיטת ר' ישמעאל היא, דדריש [שהוא דורש] את הכתוב בדרך הלימוד של כללי ופרטי [כללים ופרטים], ולפי שיטה זו באמת אין המצורע מגלח את כל שערו אלא רק שיער כנוס ונראה.