Steinsaltz on Sukkah Daf 38a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שאפילו חלק המצוה שאיננו עיקרי והוא רק כשיריים שלה — אף הוא כוחו יפה לעכב הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, שכן אם לא הניף — יצא ידי חובה, ובכל זאת אמרנו שעוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן צריך לנהוג גם בלולב (מוליך ומביא, מעלה ומוריד) ומאותם הטעמים. מסופר: רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה [היה מוליך ומביא אותו] את הלולב ואמר באותה שעה: דין גירא בעיניה דסטנא [זה חץ בעיניו של השטן, יצר הרע] שאנו מקיימים את המצוה ושמחים בה. ומעירים: ולאו מלתא היא [ואין זה דבר], כלומר: אין ראוי לומר כן, משום דאתי לאיגרויי ביה [שעשוי השטן להתגרות בו], שאם הוא מדגיש את נצחונו על יצר הרע יבוא להתגרות בו ביותר.
א משנה מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול — לכשיכנס לביתו לאכול, יטול על שלחנו, כלומר: יפסיק סעודתו ויטול לולב. לא נטל את הלולב שחרית — יטול בין הערבים, שכל היום כולו כשר ללולב.
ב גמרא בלשון המשנה מדקדקים: אמרת במשנה שאם לא נטל את הלולב לפני הסעודה, נוטלו על שלחנו; למימרא [לומר] מכאן שהוא מפסיק, שאם נזכר שלא נטל הרי הוא מפסיק אפילו באמצע הסעודה ונוטל, ואחר כך ממשיך בסעודתו, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, שאמרו שיש להתפלל תפילת מנחה לפני הסעודה, אבל אם התחילו בסעודה — אין מפסיקין, הרי שאף לצורך מצוה אין מפסיקים בסעודה! אמר רב ספרא: לא קשיא [קשה], ואפשר לתרץ כי הא [זה] ששנינו שאין מפסיקים — דאיכא [שיש] שהות ביום להתפלל אחר כך, הא [זו] ששנינו שמפסיקים — דליכא [שאין] שהות ביום, ולכן ראוי לו להזדרז ולעשות את המצוה, שמא לא יספיק מאוחר יותר לעשותה.
אמר רבא: מאי קושיא [מה הקושיה]? שמתחילה לא היה מקום לקושיה, כי דלמא [שמא] הא [זו] מצות הלולב דאורייתא [מן התורה] ולכן מפסיק בסעודתו כדי לקיימה, הא [זו] תפילת המנחה דרבנן [מדברי סופרים] ולכן אינו צריך להפסיק לצורך קיומה. אלא אמר רבא: יש לחזור משאלה זו, ואי קשיא הא קשיא [ואם קשה בענין זה של הפסקה זה הוא הקשה]; ששנינו: לכשיכנס לביתו — נוטלו על שלחנו, אלמא [מכאן] שמפסיק, והדר תני [חזר ושנה]: לא נטל שחרית — יטול בין הערבים. אלמא [מכאן] שהוא לא מפסיק בסעודתו, אלא דוחה את נטילת הלולב לשעה מאוחרת יותר!
ועל כך אמר רב ספרא: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמרו שאינו מפסיק — דאיכא [שיש] שהות ביום לקיים את המצווה מאוחר יותר, הא [זה] ששנינו שמפסיק — דליכא [שאין] שהות ביום ולכך צריך להפסיק.
אמר ר' זירא: מאי קושיא [מה הקושיה] והסתירה שמצא רבא? דלמא [שמא] פירוש הדבר כך הוא: אכן המצוה היא לאפסוקי [להפסיק] מסעודתו, אלא ואי [ואם] לא פסיק [הפסיק] כמצותו — יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. ואין איפוא קושי עוד. אלא אמר ר' זירא: לעולם יש להקשות כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] בסתירה מדין לולב לדין תפילה, ודקשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדוע אין לתרץ סתירה זו באופן זה; הא דאורייתא [זו מצות הלולב מן התורה] הא דרבנן [זו תפלת מנחה מדברי סופרים] — צריך לומר כי הכא [כאן] ביום טוב שני (חול המועד) שמצות לולב בו היא דרבנן עסקינן [עוסקים אנו] ולכן אפשר להקשות מדין תפילה לדין לולב, לפי ששניהם מדברי סופרים.
ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך] מלשון המשנה, שמדובר ביום טוב שני, כלומר: בחול המועד. וההוכחה לכך, מדקתני [ממה ששנינו] בה: מי שבא בדרך ואין בידו לולב. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר ביום טוב ראשון מי שרי [האם מותר] ללכת בדרך רחוקה ביום זה? אלא ודאי הכוונה היא לימי חול המועד, ומדוייק כדברי ר' זירא.
ג משנה מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (מקריאין לפניו את נוסח ההלל) והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין מלה במלה. ומעירים: ותבא לו מאירה (קללה), שהוא בור ועם הארץ הנזקק לכך. אם היה גדול מקרא אותו — אינו צריך לחזור אחריו, משום שהגדול מוציאו ידי חובתו באמירתו, אלא עונה אחריו "הללויה" על כל דבר שהוא אומר. ומעירים: מקום שנהגו לכפול פסוקים מסויימים ולאומרם פעמיים — יכפול, ואם נהגו לפשוט, כלומר: לאומרם כמות שהם — יפשוט, מקום שנהגו לברך לפני אמירת ההלל — יברך, והכל כמנהג המדינה בענין זה.
ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: באמת אמרו בן מברך לאביו ברכת המזון, שכיון שהוא חייב בה מדברי סופרים, יכול לברך גם עבור אביו. וכן עבד כנעני מברך לרבו (אדוניו), ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מאירה (קללה) לאדם שנזקק לכך שאשתו ובניו מברכין לו והוא עצמו אינו יודע.