Steinsaltz on Sukkah Daf 44b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כאן במקדש — היא הלכה למשה מסיני כאן בגבולין — יסוד נביאים היא.
א אמר ר' אמי: ערבה שנוטלים למצות ערבה, צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ולא עם הלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו למצות ערבה בערבה שבלולב. ותוהים: כיון שאמר מר [החכם] כי הערבה אינה ניטלת אלא בפני עצמה, פשיטא [פשוט] מובן מאליו שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב!
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא אגבהיה [במקום שלא הגביה] את הלולב למצות ארבעת המינים והדר אגבהיה [וחזר והגביהו] בשנית לשם מצות ערבה, אבל אם אגבהיה והדר אגבהיה [הגביהו וחזר והגביהו] אימא [אמור] שלא, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאף אם הגביה את הלולב פעם נוספת במיוחד כדי לצאת ידי חובת מצות ערבה — אינו יוצא, אלא צריך ליטול ערבה בפני עצמה. ורב חסדא אמר ר' יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ביום טוב הראשון של חג.
כיון שאמרנו שערבה צריכה שיעור, שואלים: וכמה צריך להיות שיעורה? אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין, כלומר: שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים ולא יבשים. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. ותוהים על הלשון: עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר], שיאחוז בידו עלה אחד לחוד וענף לחוד?! אלא אימא [אמור] כך: אפילו עלה אחד בבד אחד יוצא בו ידי חובה.
מסופר: אמר החכם אייבו (אבי האמורא רב): הוה קאימנא [הייתי עומד] קמיה [לפני] ר' אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא [והביא אדם אחד] ערבה קמיה [לפניו] לקיים בה את המצוה, שקיל, חביט חביט, ולא בריך [לקח, חבט בה חבוט, ולא ברך] עליה. משמע: קסבר [סבר] כי מצות ערבה מנהג נביאים הוא ולכן אין מברכים עליו, כפי שאין מברכים על מנהגים אחרים. וכגון זה מסופר: אייבו וחזקיה בני ברתיה [בני בתו] של רב אייתו [הביאו] ערבה לקמיה [לפני] רב למצוה, חביט חביט ולא בריך [חבט בה חבוט ולא ברך], משמע כי קא סבר [סבור אף הוא] כי מנהג נביאים הוא.
ב כיון שהבאנו את דברי אייבו במה שלמד מר' אלעזר בר' צדוק, מביאים הלכה נוספת שנמסרה בדרך זו; אמר אייבו הוה קאימנא קמיה [עמדתי לפני] ר' אלעזר בר' צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא [בא לפניו אדם אחד] אמר ליה [לו] אותו אדם; קרייתא [כפרים] אית [יש] לי, כרמיא [כרמים] אית [יש] לי, זיתיא [זיתים] אית [יש] לי, ואתו בני קרייתא [ובאים בני הכפרים] ומקשקשין בכרמיא [ומעדרים בכרמים] בשנת השמיטה ואוכלין בזיתיא [מן הזיתים] הללו — אריך או לא אריך [ראוי או אינו ראוי] להניח למהלך זה של הדברים? אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר' צדוק לאותו אדם: לא אריך [אינו ראוי]. הוה קא שביק ליה ואזיל [עזבו אותו אדם והלך]. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין [כבר הייתי חי בארץ זו ארבעים שנה], ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין [ראיתי עוד אדם הולך בדרך הישר כמו זה]. הדר ואתא [חזר אותו אדם ובא] ואמר ליה [לו]: מאי מיעבד [מה אעשה] לתקן את ענין העידור של הכרמים? אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא, ותן פריטיא לקשקושי כרמים [הפקר את הזיתים לעניים, ותן פרוטות לעובדים בשכרם שיעדרו את הכרמים].
לגופו של הענין תוהים: וקשקושי מי שרי [ועידור האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב: "והשביעת תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא) ודרשו: "תשמטנה" — מלקשקש, "ונטשתה" — מלסקל את אבניה, הרי שהקשקוש אסור! אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו [שני מיני עידור הם]; חד סתומי פילי [אחד לסתום סדקים] בקרקע וחד אברויי אילני [ואחד להבריא ולהועיל לאילנות]. אברויי אילני [להבריא את האילנות] — אסור בשביעית, אולם סתומי פילי [לסתום את הסדקים] — שרי [מותר] שאינו נעשה לגידול הנטיעות אלא למנוע את מיתת האילנות.
ג ועוד מדברי תורה שנמסרו באופן זה: אמר אייבו משום ר' אלעזר בר' צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר ממהלך שלש פרסאות אלא ישבות בהקדם, כדי שיהא בטוח שיש עימו סעודה מתאימה לשבת. אמר רב כהנא: לא אמרן [אמרנו] אלא שלא ילך מרחק כזה לביתיה [אל ביתו] אבל אם הולך לאושפיזיה [לבית מלונו] אמאי דנקיט סמיך [על מה שהוא לוקח בידו הוא סומך], שכיון שאינו יודע אם ימצא שם מאכל, הריהו מביא בידו כדי הצורך.
איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת; אמר רב כהנא: לא נצרכא הלכה זו שלא ילך אדם מהלך שלוש פרסאות בערב שבת דווקא להולך למקום זר, אלא אפילו לביתו לא ילך, שמא לא ימצא כדי הצורך. אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא [בי עצמי היה מעשה] שהלכתי מהלך כזה בערב שבת לכיוון ביתי ואפילו כסא דהרסנא [דגים קטנים מטוגנים] לא אשכחי [מצאתי] בבית. ללמדך שצריך אדם לדאוג להכין צרכי שבת מבעוד יום.
ד שנינו במשנה מצות לולב בשבת כיצד? ומבואר, כיצד מסדרים את לולביהם על גבי האיצטבא שבבית המקדש. תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן בנוסח זה: סודרים היו את הלולבים על גג האיצטבא שבמקדש. אמר ליה [לו] רב נחמן: