נימרינהו לתרוייהו [נאמר את שניהם] את שני הנוסחים יחד: "אל ההודאות" ו"רוב ההודאות".

א כיון שהוזכרו הגשמים, מדברים בשבחם. אמר ר' אבהו: גדול יום הגשמים יותר מיום תחיית המתים ובמה הוא גדול, שאילו תחיית המתים אינה אלא לצדיקים בלבד, ואילו גשמים בין לצדיקים ובין לרשעים. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת רב יוסף, שאמר רב יוסף: מתוך שירידת הגשמים חשובה שהיא שקולה כתחיית המתים — קבעוה את הזכרת הגשמים בברכת תחיית המתים. משמע שהיא שקולה, ולא עדיפה מתחיית המתים.

כיוצא בו אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנאמר: "יערף כמטר לקחי" (דברים לב, ב), ואין "לקח" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב). רבא אמר: ירידת הגשמים גדולה יותר מיום שניתנה בו תורה, שנאמר: "יערף כמטר לקחי", מי נתלה במי? כלומר, כיצד בדרך כלל מדמים אנו דבר לדבר, הוי אומר: קטן נתלה בגדול, ואם נמשלה התורה לגשם — משמע שהגשם גדול ממנה.

ב כיון שהזכרנו כתוב זה מביאים אותו בהקשר שונה, רבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר]: "יערף כמטר לקחי" בלשון קשה, וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "תזל כטל אמרתי" בלשון רכה! וכך יש לפרש: אם תלמיד חכם הגון הוא — הרי הוא כטל, ואם לאו — עורפהו (הרגהו) כמטר היורד בכוח.

תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, היה ר' בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה — תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), ואומר: "רפאות תהי לשרך" (משלי ג, ח), ואומר: "כי מצאי מצא חיים" (משלי ח, לה). וכל העוסק בתורה שלא לשמה כדי להתגדל על הבריות — תורתו נעשית לו סם המות, שנאמר: "יערף כמטר לקחי", ואין עריפה אלא לשון הריגה, שנאמר: "וערפו שם את העגלה בנחל" (דברים כא, ד).

מסופר: פעם אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: ליתי מר ליתני [יבוא אדוני וישנה לנו] דבר הלכה. אמר ליה [לו]: חלש לבאי [לבי] ולא יכילנא [ואין אני יכול] להתאמץ ולעסוק בהלכה. אמר לו: אם כן, לימא מר מילתא דאגדתא [שיאמר אדוני דבר אגדה], שאינו דורש מאמץ גדול כל כך, אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט), ויש להבין: וכי האדם עץ השדה הוא?

אלא משום דכתיב [שנאמר] שם: "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת" (משלי כ, יט), וכתיב [נאמר] סמוך לו: "אתו תשחית וכרת" (שם כ, כ), משמע, שיש עצים הנכרתים ועצים שאינם נכרתים, הא [זה] כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא — "ממנו תאכל ואתו לא תכרת", ואם לאו [לא], שאינו הגון — "אתו תשחית וכרת".

ועוד ממדרשי המקראות בענין לימוד התורה; אמר ר' חמא אמר ר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו**"** (משלי כז, יז), כתוב זה בא לומר לך: מה כלי ברזל זה אחד מחדד את חבירו כשמשפשפים אותם זה בזה, אף שני תלמידי חכמים העוסקים כאחד בתורה מחדדין זה את זה בהלכה.

אמר רבה בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כג, כט), לומר לך: מה אש אינו דולק יחידי, שאין גזיר עץ גדול בוער לבדו ודרושה מדורה שיש בה עצים מרובים, אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי.

והיינו [והוא] שאמר ר' יוסי בר חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "חרב אל הבדים ונאלו" (ירמיהו נ, לו), יש לפרשו: חרב תבוא על שונאיהן של תלמידי חכמים (בלשון נקיה, וכוונתו לתלמידי החכמים עצמם) שעוסקין בד בבד ביחידות, לבד ולא בחבורה (שפירש "בדים" = בודדים) בתורה. ולא עוד אלא שמטפשין (נעשים טפשים) על ידי לימוד התורה ביחידות, שנאמר: "ונאלו".

ולא עוד אלא שחוטאין. וראיה לדבר, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ונאלו" וכתיב התם [ונאמר שם]: "אשר נואלנו ואשר חטאנו" (במדבר יב, יא). ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור ראיה מכאן]: מה משמעות "נואלו" — שנאמר: "נואלו שרי צען... והתעו את מצרים" (ישעיהו יט, יג).

ובדומה לזה, אמר רב נחמן בר יצחק: למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), לומר לך: מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים וגורמים להם לגדול בתורה. והיינו [והוא] שאמר ר' חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי למדתי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.

ר' חנינא בר פפא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בפסוק אחר: "לקראת צמא התיו מים" (ישעיהו כא, יד), משמע שצריך ללכת לקראתו ולהשקותו, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א)! ויש לישב כך: אם תלמיד הגון הוא — "לקראת צמא התיו מים", שהרב צריך ללכת לקראתו וללמדו, ואי [ואם] לא הגון הוא — "הוי כל צמא לכו למים", שאם רצונו בכך — יבוא וילמד.

ר' חנינא בר חמא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בכתוב אחד: "יפוצו מעינתיך חוצה" (משלי ה, טז), וכתיב [ונאמר]: "יהיו לך לבדך" (משלי ה, יז)! וכך יש ליישב: אם תלמיד הגון הוא היושב לפניך — "יפוצו מעינתיך חוצה" ולמדהו, ואם לאו — "יהיו לך לבדך".

ג אמר ר' חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב [שנאמר]: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א) לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, מי שנמוך ושפל בעיני עצמו.

אמר ר' אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, ביין, ובחלב. במים דכתיב [שנאמר]: "הוי כל צמא לכו למים" וכתיב [ונאמר] גם שם: "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" (ישעיהו נה, א), לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין ונשמרים אלא בפחות שבכלים, כגון כלי חרס, ולא בכלי כסף וזהב, שבהם הם מאבדים את טעמם — אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

ובענין זה מסופר: כדאמרה ליה ברתיה [כפי שאמרה לו בתו] של הקיסר הרומי לר' יהושע בן חנניה כשהיה ברומי: אי [אוי] לחכמה מפוארה כשלך שהיא מונחת בכלי מכוער! שרבי יהושע אף שהיה חכם גדול, לא היה יפה מראה. אמר לה כאילו שלא מן העניין: אביך רמי חמרא במני דפחרא [אביך שם יין בכלי חרס]? אמרה ליה [לו]: אלא במאי נירמי [במה נשים]? אמר לה: אתון דחשביתו, רמו במאני דהבא וכספא [אתם שאתם חשובים, שימו אותם בכלי זהב וכסף].

אזלה ואמרה ליה לאבוה רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף [הלכה ואמרה לו לאביה לעשות כן ושמו את היין בכלי זהב וכסף, והחמיץ]. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לקיסר שהחמיץ היין. אמר לה לברתיה [לבתו]: מאן [מי] אמר לך הכי [לעשות כך], מי יעץ לך עצה זו? אמרה ליה [לו]: ר' יהושע בן חנניה. קריוהו [קראו לו] לבוא. אמר ליה [לו] הקיסר: אמאי [מדוע] אמרת לה הכי [כך]? אמר ליה [לו]: כי היכי [כפי] שאמרה לי כך אמרי [אמרתי] לה, להוכיח שדברים משובחים אין משתמרים אלא בכלי פחות. אמר לו: והא איכא שפירי דגמירי [והרי יש אנשים יפים שלמדו] ומלאים חכמה!