האם מן השמים לארץ רחוק יותר מהמרחק מן המזרח למערב, או המרחק מהמזרח למערב גדול יותר מהמרחק שבין השמים והארץ? אמרו לו זקני הנגב: המרחק ממזרח למערב גדול יותר. תדע לך, ראיה לדבר, שהרי כאשר החמה מצויה במזרח בתחילת היום — הכל מסתכלין (יכולים להסתכל) בה, בלא שתיפגענה עיניהם, וכן הוא כאשר החמה מצויה במערב בסוף היום — הכל מסתכלין בה, ואולם בזמן שהחמה נמצאת באמצע הרקיע בחצות היום — אין הכל מסתכלין בה, שכל המסתכל בה נפגעות עיניו, וטעם הדבר — שקרוב יותר הוא מקום זה.

ואילו חכמים אומרים: זה וזה כאחד שוין, וראיה לדבר מן הכתוב, שכן נאמר "כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו. כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו" (תהלים קג, יא-יב), שכתוב אחד משווה את מידת החסד כמרחק השמים לארץ, וכתוב אחד משווה את מידת הסליחה כמרחק המזרח ממערב. ואי חד מינייהו נפיש [ואם אחד מהם, מהמרחקים הללו גדול יותר מחבירו], נכתוב תרווייהו כי ההוא דנפיש [שיכתוב את שניהם, בשני הכתובים הללו, גם בתיאור מידת החסד וגם בענין הסליחה, שהם כמו אותו המרחק שגדול יותר]! ואלא באשר לשאלה, מדוע ניתן לראות את השמש כאשר היא נמצאת במזרח ובמערב, בעוד שכאשר החמה נמצאת באמצע הרקיע מאי טעמא [מה טעם] אין הכל יכולים להיות מסתכלין בה? — משום דקאי להדיא, ולא כסי ליה מידי [שעומדת החמה בגילויה, באין דבר המכסה אותה], בעוד שבהיותה במזרח או במערב ישנם דברים המסתירים את קרניה הישירות.

ועוד אמר להן אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב בשאלה שעניינה סדר הבריאה בראשיתה: האם שמים נבראו תחלה ולאחריהם הארץ או הארץ נבראה תחילה ולאחריה השמים? אמרו לו בתשובה: שמים נבראו תחלה, שכן נאמר בתחילת התורה, בתחילת תיאור מעשה הבריאה ה**"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"** (בראשית א, א).

אמר להן אלכסנדר מוקדון עוד בשאלה: מה נברא בתחילה, האם האור נברא תחלה ולאחריו החושך, או החשך נברא תחילה ולאחריו האור? אמרו לו זקני הנגב בתשובה: מילתא דא [דבר זה] אין לה פתר [פתרון] מן הכתובים. ושואלים: מדוע לא ענו לו על שאלה זו, והרי יש לה פתרון בכתובים, נימרו ליה [שיאמרו לו] כי החשך נברא תחלה, דכתיב [שכן נאמר] "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרהפת על פני המים" (שם ב), והדר [וחזר, ולאחר מכן] נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"!

ומשיבים: אכן יכלו זקני הנגב להשיבו כך, ואולם הם העדיפו שלא לענות לו על שאלתו זו, כי סברי [סבורים היו] שאם ישיבוהו על שאלה זו, דילמא אתי לשיולי [שמא יבוא לשאול] אותם שאלות נוספות במופלאות הבריאה, כגון מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, והרי אלה שאלות שאסור לשאול אותן.

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך] שמחמת חשש זה לא השיבוהו על שאלתו בענין קדימת בריאת האור והחושך, אף על שאלתו בענין קדימת בריאת השמים והארץ נמי [גם כן] לא נימרו ליה [לא יאמרו לו], מחמת אותו חשש, שמא מתוך כך יבוא לשאול מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור?! ומשיבים: מעיקרא סבור [בתחילה, כאשר שאלם בנושא קדימת בריאת השמים והארץ, סברו זקני הנגב] כי אין זה אלא אקראי בעלמא [מקרה מזדמן וחולף בלבד] הוא זה שהוא דקא שייל [שהוא שואל] אותם שאלה הנוגעת לקדימת הבריאה, ואולם כיון דחזו דקהדר שאיל [שראו שהוא חוזר ושואל] שאלה נוספת בנושא זה, סברי [סברו] כי מוטב שלא נימא ליה [נאמר לו תשובה על שאלתו] דילמא אתי לשיולי [שמא יבוא לשאול] מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור.

ולאחר מכן אמר להם אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב בשאלה שבענין האדם: אידין מתקרי חכים [איזהו האדם הנקרא, הראוי באמת להיקרא חכם]? אמרו ליה [לו] כדברי המשנה: איזהו חכם? — הרואה את הנולד. אמר להם בשאלה בענין זה: אידין מתקרי [איזהו אדם הנקרא] גבור? אמרו לו בלשון המשנה: איזהו גבור? — הכובש את יצרו. אמר להן עוד: אידין מתקרי [איזהו אדם הנקרא] עשיר? אמרו ליה [לו] באותו אופן: איזהו עשיר? — השמח בחלקו.

אמר להן: מה יעביד איניש [יעשה אדם] ויחיה? אמרו ליה [לו]: ימית עצמו. כלומר, יצמצם צרכיו ויקטין עצמו. ועוד שאל: מה יעביד איניש [יעשה אדם] וימות? השיבו לו: יחיה את עצמו. כלומר, ינהג בגדולה וברווחה רבה. אמר להן: מה יעביד איניש [יעשה אדם] ויתקבל על ברייתא [הבריות]? אמרו לו: יסני מלכו ושלטן [ישנא את המלכות והשלטון]. ולא ימצא בקרבתם, אלא בתוך עמו. אמר להו [להם]: דידי טבא מדידכו [עצתי שלי טובה יותר מהעצה שלכם], שאני אומר כי הדרך להתקבל על הבריות היא שירחם מלכו ושלטן, ויעבד טיבו עם בני אינשא [שיאהב את המלך והשלטון, ויתקרב אליהם, ועל ידי כך יוכל לעשות טובות עם בני האדם]. הנזקקים לשלטון, ומתוך כך יהיה מקובל ואהוב על הבריות.

ועוד אמר להן בשאלה: היכן עדיף לו לאדם לגור, האם בימא יאי למידר [בים ראוי לדור] או ביבשתא יאי למידר [ביבשה ראוי לדור]? אמרו ליה [לו]: ביבשתא יאי למידר [ביבשה ראוי לדור], וראיה לדבר, דהא [שהרי] כל נחותי ימא [יורדי הים] לא מיתבא דעתיהון [מתיישבת דעתם] עליהם עד דסלקין ליבשתא [שעולים ליבשה].

ועוד אמר להן אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב: אידין מנכון חכים יתיר [איזה מכם החכם יותר מחבריו]? אמרו לו: כולנא כחדא שוויין [כולנו כאחד שווים בחכמה], דהא [שהרי] כל מילתא [דבר] שאמרת לנא [לנו] בשאלה — בחד פתרנא [כאחד, ביחד, פתרנו] לך. עוד אמר להן: מה דין אתריסתון לקבלי [מה זה שאתם היהודים, מתריסים כלפי, מתנגדים לי], והרי אנחנו הם הרבים, ואתם משועבדים תחתנו, והרי זה מורה שהצדק עמנו! אמרו ליה [לו]: בתשובה: אין בדבר זה להורות כן, שהרי אף סטנא נצח [השטן מנצח] מטעה בני אדם וגובר עליהם אף שברור שאין הצדק עמו.

אמר להן: הא אנא מקטילנא יתכון [הרי אני יכול להרוג אתכם] בגזירת מלכין [מלכים]! אמרו ליה [לו]: אמנם שלטן [השלטון] נתון ביד מלכא [המלך], ובידך להמיתנו, ואולם כיוון שהבטחנו שלא תפגע בנו, לא יאי למלכא כזב [אין זה נאה למלך השקר]. מיד פקד אלכסנדר מוקדון אלביש יתהון לבושין דארגוון [הלביש, אותם לבושי ארגמן, לבושי שררה מפוארים], ושדי מניכא דדהבא [ושם רבדי זהב] על צואריהון [צוארם].

כיון שעמד להיפרד מהם, אמר להן: בעינא דאיזל [רוצה אני ללכת] למדינת אפריקי להלחם בה, מה דעתכם בענין זה? אמרו ליה [לו]: לא מצית אזלת [אינך יכול ללכת] לשם משום דפסקי [שפוסקים, חוצצים] הרי חשך בפני ההולכים לשם. אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא [אי אפשר שלא אלך], לשם, ואמטו הכי משיילנא לכו [משום כך אני שואל אתכם] בעצתכם, אלא מאי אעביד [מה אעשה] כדי לעבור אותם הרי חושך?

אמרו ליה [לו]: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא [הבא, קח אתך, חמורים לובים שמהלכים אף בחושך], והם יובילו אותך במעברים החשוכים ההם. ואייתי קיבורי דמתני [והבא אתך צרורות חבלים], וקטר בהאי גיסא [וקשור בצד זה] של הרי החושך, כשאתה נכנס אל תוכם, את קצהו האחד של החבל, באופן זה דכי אתית (באורחא) נקטת בגוייהו [שכאשר תבוא בדרך חזרה אחוז בהם] וכך תוכל אתית לאתרך [לבוא, לשוב למקומך].

עבד הכי, ואזל מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי [עשה כך, והלך והגיע לאותו מחוז שכולו נשים]. בעי למיעבד קרבא בהדייהו [רצה לעשות מלחמה אתן]. אמרו ליה [לו]: אין זה כדאי לך להלחם בנו, שכן אי קטלת לן [אם תנצח במלחמה ותהרוג אותנו] — יאמרו הבריות נשי קטל [נשים הרג], ואין בכך גבורה, ואי קטילנא לך [ואם אנחנו ננצח ונהרוג אנחנו אותך] — יאמרו הבריות עליך: הרי מלכא דקטלוהו נשי [מלך שהרגוהו נשים במלחמה]. אמר להן: אייתו [הביאו] לי נהמא [לחם]! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא [הביאו לו לחם זהב מונח על גבי שולחן של זהב].