אבל גבי [אצל, בענין] תמורת ולד אשם, כיון דליכא [שאין] שם עולה על אמו — מודי [מודה] ר' אליעזר שבדמיו — אין [כן] יוקרב קרבן עולה, ואולם הוא עצמו, ולד התמורה — לא קרב כעולה.

איתיביה [הקשה עליו, על רבא] אביי: וכי בעי [והאם מצריך] ר' אליעזר שיהיה שם עולה על אמו על מנת שיוקרב הולד כעולה, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: המפריש נקבה לקרבן פסחו (ואין קרבן הפסח בא אלא מן הזכרים), מה דינו? — ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), ותמכר, ויביא בדמיה קרבן פסח. ואם ילדה בהמה זו זכר — אין הולד קרב כקרבן הפסח אף שהוא זכר, אלא אף דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו קרבן פסח.

ואם בהמה זו נשתיירה (נשארה ללא מום) עד לאחר הפסח — דינה הוא שתרעה עד שיסתאב, ויביא בדמיה שלמים. ואם ילדה לאחר הפסח זכר — אף הוא דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו שלמים. ואילו ר' אליעזר חולק על כך ואומר: הוא, הולד עצמו, ולא דמיו, יקרב בשלמים.

ומעתה יש לשאול: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה], דליכא [שאין] שם שלמים על אמו, שהרי לא הוקדשה אלא לשם קרבן פסח, ובכל זאת אמר ר' אלעזר שהולד יקרב שלמים! אמר ליה [לו] רבא לאביי בתשובה: וכי מדברי ר' אלעזר בדינו של קרבן זה לאחר הפסח קא אמרת [אתה אומר] לסתור את הסברי?! שאני [שונה, מיוחד] הוא דינו של קרבן הפסח לאחר הפסח — שכן מותר פסח (קרבן הפסח שנותר בלא שהקריבוהו) גופיה [עצמו] קרב שלמים, ואף בהמה נקיבה זו, שם שלמים עליה לאחר הפסח.

חזר ושאל אביי את רבא: אי הכי [אם כך], שטעם הדבר שקרב הולד לשיטת ר' אליעזר משום ששם שלמים על אמו, ניפלוג נמי ברישא [שיחלקו גם כן ר' אליעזר וחכמים בתחילת הברייתא, במקרה שילדה לפני הפסח], שלדעת חכמים דין הולד לרעייה, ולדעת ר' אליעזר הוא עצמו קרב! אמר ליה [לו] רבא לאביי בתשובה: אין הכי נמי, ופליגי [אכן כך גם כן, וחולקים] חכמים ור' אליעזר אף בולד שילדה לפני הפסח.

אביי אמר הסבר אחר, בשיטת ר' אליעזר: במקרה שילדה הבהמה לפני הפסח, לא פליג מידי [אין חולק בדבר], והכל סבורים שאין הולד עצמו קרב, וטעם הדבר: דגמירי [שלמודים, מקובלים במסורת] הלכה זו, כי למקום שהמותר (הקרבן שלא הוקרב בשעתו) הולך — אף הולד הולך. ומעתה נאמר, לאחר הפסח — שמותר הפסח קרב שלמים, ולד נמי [גם כן] — קרב שלמים.

אבל לפני הפסח, שאין זה בכלל "מותר הפסח", חלה על הולד קדושת אמו. אימיה למאי אקדשה [אמו למה הוקדשה]? — לדמי פסח (שתימכר, ויקנו בדמיה קרבן פסח) שהרי היא עצמה אינה יכולה להיקרב פסח, שהרי נקבה היא, ואם כן ולד נמי [גם כן] — הריהו קדוש רק לדמי פסח.

מתיב [מקשה] רב עוקבא בר חמא על הסברו זה של אביי: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] כלל זה בשיטת ר' אליעזר, מדאימיה [מתוך שאמו] לדמי פסח, אף הולד נמי [גם כן] לדמי פסח? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: המפריש נקבה לפסח — היא וולדותיה ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמיהם פסח. ר' אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח.

והא הכא [והרי כאן], דאימיה [שאמו] הוקדשה לדמי פסח, ובכל זאת אמר ר' אליעזר שהוא עצמו קרב פסח, והרי שלדעתו לא מוקמינן ליה באימיה [אין אנו מעמידים אותו בקדושת אמו]!

אמר רבינא: אין להקשות מכאן, כיון שבמפריש בהמה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו] כאן, ור' אליעזר סבר כר' יוחנן, שאמר: המקדיש בהמה מעוברת לקדושה מסויימת, אם שיירו את העובר שבמעיה לקדושה אחרת — הרי זה משוייר, וקדוש הוא באותה קדושה לה הקדישו משום שלשיטתו עובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא נחשב, אלא הם כשתי בהמות נפרדות. ואף כאן אמו היא זו שלא קדשה [התקדשה] בקדושת הגוף לקרבן פסח, שכן היא נקבה, וקדשה רק לדמיה. אבל היא (הולד) — קדשה [התקדשה].

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שבבהמה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו], מדקתני [ממה ששנינו] "היא וולדותיה", הרי זה מורה שהיא וולדותיה היו בשעת ההקדש. ומסכמים: אכן שמע מיניה [למד מכאן] שכך הוא.