Steinsaltz on Yevamot Daf 115b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וחזינהו לאלתר [וראינו אותם מיד] כשהעלום, וקאמרי סימנין [ואמרו הנשים סימנים] שהיו באנשים אלה, דלאו עלייהו סמכינן [שבאופן כזה לא עליהן אנו סומכים], אלא על הסימנים.
א מסופר: ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה [אדם אחד שהפקיד שומשומים אצל חבירו], אמר ליה [לו] לאחר זמן: הב ליה שומשמי [תן לו, לי, את השומשומים]. אמר ליה [לו]: שקילתינהו [לקחת אותם]. אמר לו המפקיד: והא כן וכן הויין [והרי כך וכך בכמות היו], ובחביתא רמיין [ובחבית הם מונחים] וצא ובדוק, וראה שכך הוא. אמר ליה [לו] השומר: דידך [את השומשומים שלך] — שקלתינהו [לקחת אותם], והני [ואלה] הנמצאים בחבית אצלי — אחריני נינהו [אחרים הם]. ובא הדבר לפני חכמים, לשאול מה הדין.
סבר רב חסדא למימר [לומר]: היינו [זה הוא] מקרה הדומה למקרה למעלה בשני תלמידי חכמים שטבעו, ואמרו עליהם סימנים, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים]: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו [אלה הלכו להם לעולם, ואלה שצפו ועלו אחרים הם], וגם כאן, אפשר לסמוך על הסימנים שנתן המפקיד, ואין לומר ששומשומים אלה אחרים הם.
אמר ליה [לו] רבא: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם קאמרי [שם אומרים הם] סימנים על האנשים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו [כאן, לשומשומים עצמם מה, איזה, סימן יש להם בגופם]? ודקאמר "כן וכן הויין" [ומה שאמר "כך וכך היו" בכמות] — אימר חושבנא איתרמי [אמור שחשבון הזדמן] ובמקרה הזדמן שהיתה כמות כזו גם בפעם שניה, ואין הוכחה שבאמת אותם שומשומים שלו הם.
בהמשך לאותו דיון, אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בר [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן [והאם חוששים אנו] בדברים האלה שמא פינן (פינה אותם ממקומם)? והתנן [והרי שנינו במשנה], מצא כלי וכתוב עליו קו"ף — יש לומר שכל הנמצא בכלי, כגון כסף, היה מיועד לצורך קרבן, היה רשום עליו מ"ם — הרי הוא מעשר, דל"ת — הוא דמוע, תערובת של תרומה בחולין, טי"ת — הרי הוא טבל, תי"ו — תרומה. שבשעת הסכנה שגזרו גזירות שמד על ישראל היו כותבין תי"ו תחת (במקום) תרומה, ולא כתבו במפורש, ואין חוששים שמא פינו את התרומה מהכלי למקום אחר!
כנגד טענה זו אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ולא חיישינן [והאם אין אנו חוששים] שמא פינן? — אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה, ר' יוסי אומר: אפילו מצא חבית וכתוב עליה במפורש תרומה — הרי אלו חולין, שאני אומר: אשתקד (בשנה שעברה) הוה [היה] מלא תרומה, ופינה את התרומה והכניס דבר שאיננו תרומה, הרי מכאן ראיה שאנו כן חוששים!
אלא כך יש לומר: דכולי עלמא חיישינן [לדעת הכל חוששים אנו] שמא פינן, והכא בהא קמיפלגי [וכאן, באותם כלים, בזה הם חלוקים]: מר [חכם זה, חכמים] סבר: אם איתא [יש], אם אמנם, דפינהו [שפינה את התרומה] — מיכפר הוה כפר [היה מוחק את הכתובת]. ואידך [והאחר, ר' יוסי], סבור: אימר אישתלויי אישתלי [אמור ששכח] לעשות כך. אי נמי, לפנחיא שבקיה [או גם כן טעם אחר — להצלה הניח את הכתובת] שלא יבואו בני אדם לקחת את מה שיש בכלי, כי יחשבו שתרומה היא.
ב אגב השאלות הללו בדיני התרת אשה מספרים: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד], ושכיב [ומת] בדרך. שלחו מהתם [משם, מספרד] הודעה זו: יצחק ריש גלותא [ראש הגולה], בר אחתיה [בן אחותו] של רב ביבי, הוה קאזיל [היה הולך] מקרטבא לאספמיא [לספרד] ושכיב [ומת]. והתעוררה השאלה: מי חיישינן לתרי [האם חוששים אנחנו לשני] יצחק, או לא? כלומר, שמא יש עוד אדם אחר בשם זה, ואין בזהות שמותיהם משום סימנים מובהקים. אביי אמר: חיישינן [חוששים אנו]. רבא אמר: לא חיישינן [אין אנו חוששים].
אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה] סברה שחוששים לכך, דההוא גיטא דאשתכח [שגט אחד נמצא] בעיר נהרדעא וכתיב [והיה כתוב בו]: בצד קלוניא מתא [העיר] אנא [אני] אנדרולינאי איש נהרדעא פטרית ותרכית ית [פטרתי ושלחתי וגרשתי את] פלונית אנתתי [אשתי], ואשת אנדרולינאי ביקשה שיתירו לה להינשא על פי גט זה, ולא ידעו אם הוא האיש שנתן את הגט, או שמא יש אדם אחר בשם זה. ושלחה, את השאלה הזו, אבוה [אביו] של שמואל לקמיה [לפני] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] לארץ ישראל לדעת מה ההלכה. ושלח ליה [לו]: תיבדק נהרדעא כולה אם יש אדם נוסף בשם זה. משמע שחוששים שמא יש אדם נוסף בשם זה, וכן צריך לעשות במעשה של אותו יצחק.
ורבא אמר: אין להביא מכאן ראיה, שכן אם איתא [יש מקום] לחשוש שזה שכתב את הגט, אחר הוא, וחוששים לאדם נוסף באותו שם — יבדק כל העולם מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמא יש בעולם אדם אחר שנקרא באותו שם?! אלא באמת לא היה מקום לחשוש כלל, ומדוע שלח לו שתיבדק נהרדעא — משום כבודו דאבוה [של אביו] של שמואל הוא ששלח הכי [כך], שלא רצה לכתוב במפורש ששאל דבר שאינו צריך, ולכן כתב באופן הנשמע כאילו הוא מסכים במקצת לחשש זה.
אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה, את דעתי] שאין חוששים לשניים ששמותיהם שווים — דהנהו תרי שטרי דנפקי [שאותם שני שטרות שיצאו] בעיר מחוזא וכתיב בהו [והיו כתובים בהם] השמות: חבי בר ננאי וננאי בר חבי. ואגבי בהו [והגבה בהם] רבא בר אבוה זוזי [זוזים, כספים] ולא חשש שמא של אחרים הם. והא [והרי] השמות חבי בר ננאי וננאי בר חבי בעיר מחוזא שכיחי טובא [מצויים הרבה], ובוודאי יש אנשים אחרים בעלי שם זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לכך. ושואלים: ואביי, מה משיב הוא על הוכחה זו?