אית דאמרי [יש שאומרים] ומוסרים את המחלוקת הזו בנוסח אחר: בביאה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שביאת קטן עדיפא על פני חליצה של גדול. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחליצת קטן.

והכי איתמר [וכך נאמר]: חליצת קטן וחליצת גדול, פליגי [נחלקו] בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי. חד [אחד מהם] אמר: חליצת גדול עדיפא, וחד [ואחד מהם] אמר: כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם].

ומסבירים, מאן דאמר [מי שאומר] שחליצת גדול עדיפא — דהא [שהרי] המצוה בגדול. ואידך [והאחר] — לדעתו כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שמצוה בגדול — הרי זה דווקא לענין יבום, אבל לענין חליצה — כהדדי נינהו [זה כמו זה הם].

תנן [שנינו במשנתנו]: לא רצו האחים האחרים — חוזרין אצל גדול. מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא רצו לייבם, אלא רצו לחלוץ. וקתני [ושנה] במשנה: חוזרין אצל גדול, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי חליצת גדול עדיפא!

ודוחים: לא, "לא רצו" כוונתו — לא לחלוץ ולא לייבם. ושואלים: אם כן, דכוותיה [כיוצא בו] גבי גדול צריך לומר שהכוונה היא שלא רצה מתחילה לא לחלוץ ולא לייבם, אלא אם כך — אמאי [מדוע] חוזרין אצל גדול לבסוף — למכפייה [לכפותו]? לכפייהו לדידהו [שנכפה אותם]! ומשיבים: כיון שהמצוה עליה דידיה רמיא [עליו מוטלת], לדידיה כייפינן [אותו אנו כופים].

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] ראיה ממשנתנו: תלה בגדול עד שיבא ממדינת הים — אין שומעין לו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שחליצת גדול עדיפא, אמאי [מדוע] אם כן אין שומעין לו? נינטר דלמא אתי וחליץ [נמתין שמא יבוא ויחלוץ]!

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אף מה ששנינו שאם תולה בקטן עד שיגדיל, שהדין הוא שאין שומעין לו — אמאי [מדוע]? נינטר דלמא גדיל ומייבם [נמתין שמא יגדל וייבם] אותה. אי נמי אתי איהו ומייבמה [או שמא יבוא גם הוא, הגדול, ממדינת הים וייבם אותה]. אלא על כרחך צריך לומר כי הטעם הוא: כל שהויי [השהיית] מצוה לא שהינן [אין אנו משהים], שכיון שמוטלת המצוה עליו, יש לעשותה מיד ולא לדחותה לאחר זמן, ולכן אין מכאן ראיה.

א תנן התם [שנינו שם] במשנה אחרת: מצות יבום קודמת למצות חליצה. מתי — בראשונה, שהיו מתכוונין לעשות את הייבום לשם מצוה, אולם עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

אמר רב: אף על פי כן, אין כופין לחלוץ, אלא אם רוצה מייבם. ומספרים: כי אתו לקמיה [כאשר היו באים יבם ויבמה לפני] רב, אמר להו [היה אומר להם]: אי בעית [אם רצונך] — חלוץ, אי בעית [אם רצונך] — ייבם כי בדידך [ברצון שלך] תלא רחמנא [תלה הכתוב], שנאמר: "ואם לא יחפץ האיש" (דברים כה, ז), ונדייק: הא [הרי] אם חפץ, אי בעי [אם רוצה] — חליץ [חולץ], אי בעי [אם רוצה] — ייבם [מייבם].

ומעירים: ואף רב יהודה סבר אין כופין. וזאת יודעים אנו מדאתקין [ממה שהתקין] רב יהודה בגיטא דחליצה [בשטר החליצה], שהיו כותבים בבית דינו כך: איך פלונית בת פלוני אקרבת ית [הקריבה את] פלוני יבמה קדמנא לבי דינא [לפנינו לבית הדין], ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא ניהו [והכרנוהו שאחי המת מן האב הוא], ואמרי ליה [ואמרנו לו]: אי צבית [אם רצונך] ליבם — יבם, ואי [ואם] לא — איטלע לה רגליך דימינא [הושט לה את רגלך הימנית].

ואיטלע לה רגלא דימינא [והושיט לה את רגלו הימנית] ושרת סיניה מעל רגלוהי [והסירה את נעלו מעל רגלו] וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא [וירקה בפניו רוק הנראה לבית דין על הארץ].

ור' חייא בר אויא מסיים בה משמיה [היה מסיים בשטר חליצה בנוסח זה משמו] של רב יהודה עוד משפט אחד: ואקרינהו [והקראנו אותם] שיאמרו מה דכתיב [שנאמר] בספר אורייתא דמשה [בספר תורת משה], את הדברים שצריכים היבם והיבמה להגיד.

מכיון שהוזכר שבנוסח שטר החליצה כתוב כי אשתמודעינהו [הכרנוהו], מביאים שאכן פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: הכרה זו היא דווקא בעדים שיבואו ויאמרו שהוא באמת אחי המת, וחד [ואחד מהם] אמר: אין צריך לשם כך עדים כשרים, אלא אפילו קרוב, אפילו אשה נאמנים להעיד על כך. ומסכמים: והלכתא [וההלכה] היא שאין זו עדות ממש, אלא גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, ואפילו קרוב ואפילו אשה כשרים לעדות זו.

ב שנינו במשנה שבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה — מצות יבום קודמת למצות חליצה, ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות יבום.

אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק: חזרו לומר אחר כך שמצות יבום קודמת למצות חליצה. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק בתמיהה: וכי אכשור דרי [הוכשרו הדורות], וכי נעשו בני אדם כשרים יותר במשך הדורות, שבטוחים אנו שכולם מייבמים לשם מצוה?

ומשיבים: מעיקרא סברי לה [מתחילה היו סבורים] כדעת אבא שאול, ולכן הקדימו מצות חליצה, ולבסוף סברי לה כרבנן [סברו כדעת חכמים].

וביאור השיטות: דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: הכונס (הנושא) את יבמתו לשם נוי משום שהיא יפה, או לשום (לשם) אישות, מפני שהוא רוצה באשה, ולשום דבר אחר כגון לשם ממון שבידה — כאילו פוגע בערוה. שהרי אשת אח אסורה בעצם, ולא הותרה אלא לשם מצוה. וקרוב אני בעיני להיות הולד הנולד מייבום שלא לשם מצוה, ממזר. וחכמים אומרים: נאמר: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), וכוונתו: מכל מקום. כלומר, גם אם לא נתכוון למצוה, כיון שאמרה התורה לעשות זאת, מצוה יש בכך.

ומעירים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים] בברייתא: מן הפסוק "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) למדים כי מצוה בייבום יותר מבחליצה! מדוע צריך לומר שהיא מצוה — שבתחלה לפני שנישאה לאחיו היתה עליו בכלל היתר ככל הנשים, ולאחר מכן נאסרה עליו בנישואיה לאחיו, וחזרה והותרה עם פטירת אחיו בלא זרע, יכול תחזור להתירה הראשון — תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" — מצוה.

מאן [מי הוא] התנא ששנה ברייתא זו? אמר ר' יצחק בר אבדימי: אבא שאול היא. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את הדבר: "יבמה יבא עליה" — מצוה. משמע שבתחלה לפני נישואיה היתה עליו אשה זו בכלל היתר ככל הנשים, רצה לשם נוי — כונסה, רצה לשם אישות — כונסה, והכל מותר.

ולאחר מכן נאסרה עליו בנישואיה לאחיו, חזרה והותרה על ידי מות אחיו בלא בנים, יכול תחזור להתירה הראשון לחלוטין — תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה", וכוונתו: למצוה בלבד, ולכן אם אין כוונתו למצוה — איננה מותרת.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שברייתא זו כדעת רבנן [חכמים] היא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבינה: "יבמה יבא עליה" — מצוה. שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, וכוונתו: רצה — כונסה, רצה — אינו כונסה.

נאסרה, חזרה והותרה. יכול תחזור להתירה הראשון, כלומר, שאם רצה — כונסה, רצה — אינו כונסה. ועוד טרם סיום הענין, תוהים: כיצד אפשר לומר רצה אינו כונסה?

הא אגידא ביה [הרי היא קשורה בו] בזיקת ייבום שקבעה התורה, וכי בכדי תיפוק [לריק תצא] בלי חליצה? אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: רצה — כונסה, רצה — חולץ לה — תלמוד לומר: "יבמה יבא עליה" — מצוה. כלומר, מצוה היא שייבם אותה, וכדעת חכמים שמצות ייבום קודמת ועדיפה.

ומעירים, כדי לברר את משמעותה של ברייתא זו: אימא רישא [אמור את ראשה, תחילתה] של ברייתא זו, כי בחלקה הראשון היא דנה בנושא אחר, מה שנאמר במנחה הנאכלת לכהנים "מצות תאכל במקום קדש" (ויקרא ו, ט) — הרי זו מצוה.