מכאן ואילך, כלומר, פחות מכן — אינו אלא נשיקה, ופטור עליה. ופליג [וחולק] על דברי שמואל, שלדבריו נשיקה היא העראה וחייב עליה.

א שנינו במשנה: אחד המערה ואחד הגומר — קנה. ושואלים: מאי [מה פירוש] קנה? רב אמר: קנה לכל, כלומר, הרי זו ביאה גמורה והיא נחשבת כאשתו לכל דבר, ואם כהן הוא — רשאית לאכול בתרומה. ושמואל אמר: לא קנה בהעראה או בשאר ביאות גרועות כיוצא בה אלא לדברים האמורים בפרשה של ייבום, שהם: לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן הייבום, שאם מת היבם אחרי שהערה בה, והשאיר בנים מאשה אחרת, הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ופטורה מן הייבום.

ומעירים: אם היתה יבמה מן הנשואין — לדברי הכל אכלה [אוכלת] גם בתרומה, כאשר בא עליה בביאה כל שהיא. דהא הות קאכלה מעיקרא [שהרי היתה אוכלת מתחילה] על ידי ביאת האח המת, שאף ביאה גרועה מספקת כדי להמשיך להאכילה בתרומה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה כשהיתה יבמה מן האירוסין. רב אמר: אוכלת, דהא רבי רחמנא [שהרי ריבתה התורה] ביאת שוגג שתהיה כביאה במזיד והעראה כגמר ביאה.

ושמואל אמר: כי רבי רחמנא [כאשר ריבתה התורה] גם ביאה זו, הרי זה לאוקמיה [להעמידו], את היבם, במקום הבעל, אבל לאלומי [לחזק] אותו יותר מן הבעל — לא. וכיון שבעלה לא האכיל אותה עדיין בתרומה, שהרי היתה ארוסה בלבד — אף היבם (שלא בא עליה ביאה גמורה) אינו יכול לעשות זאת.

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן אמר שמואל: כל שהבעל מאכיל בתרומה — גם יבם מאכיל, וכל שאין הבעל מאכיל — גם יבם אינו מאכיל.

מיתיבי [מקשים] על כך, ממה ששנינו: בת ישראל פקחת (בת דעת), שנישואיה נישואין גמורים, שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש (שנעשה חרש) ואינו עוד בן דעת גמור — אינה אוכלת בתרומה, כי נישואיו וקניינו של החרש אינם מועילים להאכיל את אשתו בתרומה מן התורה. ואם מת היבם החרש, ונפלה היבמה לפני יבם חרש — אוכלת, ובזו יפה כח היבם מכח הבעל.

בשלמא [נניח] לשיטת רב ניחא [נוח] שאף שאצל הבעל החרש לא היתה אלא כארוסה ולא אכלה בתרומה, עכשיו שבא עליה היבם החרש — אוכלת, כיון שהוא קונה אותה מכוח ביאתו, שאין היא גרועה מביאת שוגג, וקניינו זה הוא קנין גמור, אלא לשיטת שמואל קשיא [קשה]! שלדבריו אין כוחו של היבם יכול להיות יפה יותר מכוח הבעל שמת.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: אימא הכי [אמור ותקן כך] את הגירסה: ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש — אינה אוכלת בתרומה, כנס ואחר כך נתחרש — אוכלת. ואם לאחר שכנסה ונתחרש מת היבם, ונפלה לפני יבם חרש — אוכלת.

ומאי [ומה] איפוא הכוונה של "בזו יפה כוח היבם**"— אין הכוונה למקרה זה דווקא, אלא בכלל, שאילו** היה הבעל חרש מעיקרא [מתחילה], לא היתה אוכלת בתרומה, ורק מפני שנשאה בעודו פיקח וקנאה בנישואין גמורים — אוכלת. ואילו יבם חרש מעיקרא אכלה [מתחילה לפני הייבום, אוכלת] ובזה יפה כוחו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמחלוקת רב ושמואל היתה באופן אחר, שאם נתאלמנה מן האירוסין ובא עליה היבם ביאה גרועה — דברי הכל לא אכלה [אינה אוכלת], דהא [שהרי] בעודה ארוסה לא אכלה [אינה אוכלת] תרומה בחיי בעל.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה כשנתאלמנה מן הנשואין — רב אמר: אוכלת, דהא הות אכלה מעיקרא [שהרי היתה אוכלת מתחילה], ושמואל אמר: אינה אוכלת. ומדוע? — כי רבי רחמנא [כאשר ריבתה תורה] ביאת שוגג שתהיה כביאה במזיד — הרי זה לדברים האמורים בפרשה של ייבום (לירש את אחיו, ולפוטרה מיבום אם בא עליה היבם ומת מיד ולו בנים מאשה אחרת), אבל לכל מילי [דבר] — לא.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר שמואל עצמו: כל שהבעל מאכיל — יבם מאכיל, ואם כן גם פה היה צריך להאכיל! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] כך: כל ביאה שהבעל מאכיל בה — יבם מאכיל בה, וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה — אין היבם מאכיל בה. ולכן ביאת שוגג וכיוצא בה, שאין עושה קנין של קידושין על ידי ביאה זו, אף היבם אינו מאכיל בה.

מיתיבי [מקשים] על כך מן הברייתא: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש — אינה אוכלת. מת, ונפלה לפני יבם חרש — אוכלת, ובזו יפה כח יבם מכח בעל. בשלמא [נניח] לשיטת רב — מתרץ כדתריץ מעיקרא [כפי שתירץ בתחילה] לשיטתו של שמואל, שתיקנו את הגירסה. אלא לשיטת שמואל לפי נוסח זה קשיא [קשה]! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש — אינה אוכלת בתרומה. נולד לה בן מן הכהן — אוכלת בתרומה, בגלל בנה. מת הבן — ר' נתן אומר: אוכלת, וחכמים אומרים: אינה אוכלת.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' נתן? אמר רבה: הואיל שכבר אכלה בהיתר בעוד בנה בחיים, מתירים לה שתהא אוכלת גם הלאה כיון שבכל זאת היא נשואה לכהן נישואין כל שהם. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לפי נימוק זה, בת ישראל שניסת לכהן ומית ליה [ומת לו] בלי בנים, תיכול [תאכל] בתרומה, משום שכבר אכלה! אלא ודאי הוא כי כיון דמית ליה [שמת לו] פקע ליה קדושתיה מינה [פקעה לה קדושתו ממנה], ושוב אין עליה קדושת כהונה, והיא כבת ישראל לכל דבר. הכא נמי [כאן גם כן] כיון דמית ליה [שמת לו הבן] פקע קדושתיה מינה [פקעה קדושתו של הכהן ממנה], ולכן לא תאכל בתרומה! ונדחה טעמו של רבה.

אלא אמר רב יוסף: קסבר [סבור] ר' נתן כי נשואי חרש שקידש אשה כשהוא פיקח מאכילין מן התורה בתרומה, אף שמגזירת חכמים אינה אוכלת אלא משעת הנישואין, כיון שיש לחשוש שמא תאכיל מן התרומה לאחיה — במקרה כזה שקידשה כשהוא פיקח וכבר נישאה ואין מקום לחשש זה, לא גזרו בו חכמים, ולא גזרינן [ואין אנו גוזרים] נשואי חרש וביאתו אטו [בגלל] קדושי חרש. שאמנם קידושי חרש אינם קונים, כיון שאין בו דעת, אבל לאחר שקידשה כשהוא בן דעת, אף שנתחרש — הנישואין מועילים. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] וזה הוא הנימוק, נולד לה בן למה לי? שהרי לדעת ר' נתן אוכלת בתרומה גם אם לא נולד בן! השיב לו: משום רבנן [דברי חכמים] אמר זאת. שאמנם לדעת ר' נתן עצמו אין הבדל, אבל לדעת חכמים יש הבדל אם היה או לא היה לה בן.

וחזר והקשה: וליפלוג [ושיחלוק] ר' נתן עלייהו ברישא [עליהם בתחילה], גם בקטע הראשון, לפני שהוזכר המקרה שנולד לה בן! ענה לו רב יוסף: שביק להו לרבנן עד דמסיימי מילתייהו והדר פליג עלייהו [הניח להם ר' נתן לחכמים עד שיסיימו את דבריהם וחזר אחר כך וחלק עליהם בכול]. ושואלים: אי הכי [אם כך] וזה הוא הטעם, ליתני [שישנה] קודם מת הבן אינה אוכלת, ואחר כך ר' נתן אומר: אוכלת, ולמה הקדים קודם את דברי ר' נתן, היה לו להניח קודם לחכמים לסיים לגמרי את דבריהם! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] לדעת רב יוסף.

ג שנינו במשנה: וכן הבא על אחת מכל העריות שבתורה, אפילו בביאה כל שהיא — חייב. אמר רב עמרם: הא מלתא [דבר זה] אמר לן [לנו] רב ששת,