אין נימולין אלא ביום, ואם נימולים שלא בזמנו — נימולין ביום ובלילה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו]: דמר [שחכם זה, חכמים] סבר שחובת מילה למשוך דאורייתא [מן התורה] ולכן נימול ביום בלבד אף שזה לאחר זמנו, ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר כי חובת מילה במשוך היא רק דרבנן [מדברי סופרים].

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור] שבכך נחלקו? והרי קטן שעבר זמנו מי איכא למאן דאמר דרבנן [האם יש למי שאומר שזה רק מדברי סופרים]? הרי ודאי שחובת מילה חלה עליו מן התורה גם מן היום השמיני והלאה ולדעת הכל צריך למולו רק ביום!

אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] חובת המשוך למול היא רק דרבנן [מדברי סופרים], וקטן שעבר זמנו — דאורייתא [מן התורה], והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה נחלקו]: מר [חכם זה] סבר: דרשינן [דורשים אנו] את הייתור "וביום", שנאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), וה־ו' היתירה באה לרבות שגם אם נימול שלא ביום השמיני — מכל מקום מילתו ביום דווקא. ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר: לא דרשינן [אין אנו דורשים] "וביום", אלא רק אם נימול ביום השמיני, מילתו ביום ולא בלילה, אך לאחר מכן יכולה להיעשות בכל שעה.

וראיה לדבר: כי הא דיתיב [כמו זה שישב] ר' יוחנן וקדריש [ודרש]: נותר, שנשתייר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם וטעון שריפה — כשהוא בזמנו, כלומר, באותו יום שבו נעשה נותר — אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו — נשרף בין ביום בין בלילה.

ואיתיביה [והקשה לו] ר' אלעזר לר' יוחנן מברייתא זו: אין לי אלא נימול לשמיני שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות הנימול לתשעה, לעשרה, לאחד עשר ולשנים עשר, מנין? תלמוד לומר: "וביום" משמע שמלשון ריבוי זו אנו דורשים שחובת העשייה ביום קיימת לא רק ביום שמדובר בו.

ואפילו למאן דלא דריש [למי שאינו דורש] וא"ו כייתור האותיות, וא"ו וה"י הבאות יחד, לכל הדעות דריש [דורש] לריבוי, ובנותר נאמר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז), משמע שלמדים מן הריבוי גם בימים שאינם בזמנו. אישתיק [שתק] ר' יוחנן.

בתר דנפק [אחרי שיצא] ר' אלעזר אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש בתורה כמשה מפי הגבורה, שהתפעל מדרשתו של ר' אלעזר. אמר ליה [לו] ריש לקיש: וכי דידיה [שלו] דרשה זו? הלא מתניתא [ברייתא] היא. שאל אותו: היכא תנא ליה [היכן שנויה לה ברייתא זו]? אמר לו: בתורת כהנים (ספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא). נפק תנייה בתלתא יומי [יצא ר' יוחנן ושנה את כל ספר תורת כהנים בשלושה ימים] וסברה בתלתא ירחי [והבין אותה, הגיע לידי סברה והבנה בה, בשלושה חודשים].

אמר ר' אלעזר: כהן ערל שהזה מי חטאת לטהר מטומאת המת — הזאתו כשרה. מידי דהוה [כמו שהוא בדבר] טבול יום, שאף על פי שאסור באכילת תרומה, כשר בפרה אדומה.

ומקשים: מה לטבול יום — שכן מותר באכילת מעשר והוא חמור פחות מן הערל האסור במעשר! ומשיבים: אטו אנן [וכי אנו] לאכילה קאמרינן [אמרנו], אנן [אנו] לנגיעה קאמרינן [אמרנו] וכך היתה ההוכחה: ומה טבול יום שאסור בנגיעה בתרומה ואם נוגע בה פוסל אותה — מותר בפרה, ערל שמותר בנגיעה לכל הדעות — אינו דין שמותר בפרה?!

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כהן ערל שהזה — הזאתו כשרה. ומעשה היה שכהן ערל היזה והכשירו חכמים את הזאתו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: טומטום שקידש, כלומר, שעירב אפר פרה אדומה במים — קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל, וערל פסול לקדש. ואנדרוגינוס מהול שקידש אפר פרה במים — קידושו כשר. ר' יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש קדושיו פסולים, מפני שספק אשה הוא, ואשה פסולה מלקדש. קתני מיהא [שנינו על כל פנים] שערל וספק ערל פסול מלקדש!

אמר רב יוסף: האי תנא [תנא זה] של הברייתא הפוסלת ערל — תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' עקיבא הוא דמרבי ליה [שמרבה אותו] את הערל שיהיה דינו לענין זה כטמא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל..." (שם כב, ד) — לרבות את הערל שאף הוא אסור באכילת קדשים.

אמר רבא: הוה יתיבנא [הייתי יושב] באותו זמן קמיה [לפני] רב יוסף וקשיא [והיה קשה] לי: וכי לא לישתמיט [ישמט, ימצא] תנא וליתני [ושישנה] הערל והטמא יחד, ולימא [ונאמר] כי שיטת ר' עקיבא היא לפי דעת רב יוסף שהערל והטמא נחשבים כענין אחד, ואם כן צריך שיימצא מקור כלשהו שמביע דעה זו.

ושואלים: ולא? וכי אין דבר כזה? והא קתני [והרי שנה]: הערל והטמא פטורים מן הראייה! ודוחים: זו אינה ראיה, כי התם [שם] אפשר לומר משום דמאיס [שהוא מאוס], שהערלה מגונה, ואין זה כבוד שייראה הערל בעזרה, אבל לא משום טומאה.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו חכמים ור' יהודה לטעמם, לשיטתם] בענין אנדרוגינוס. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכל כשרים לקדש מי חטאת — חוץ מחרש שוטה וקטן, ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — דכתיב [שנאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי**"** (במדבר יט, יז), לומר: כיון שנתינת המים נסמכה לאסיפת אפר שריפת הפרה, הרי זה בא ללמד שדינם שווה: הנך דפסלי [אלו שפסולים] באסיפה של האפר — פסולין גם בקידוש האפר, הנך [אלה] שכשרין באסיפה — כשרים בקידוש, ואשה שכשירה באסיפת האפר — כשירה גם בקידוש המים.

ור' יהודה אמר לך [יכול היה לומר לך]: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "ולקח" לטמא, מאי [מה] הוא "ולקחו" שעובר מלשון יחיד לרבים שאפילו הנך [אלה] שפסולין התם [שם], כשרים הכא [כאן], ואין דינם שוה, ולכן הוא מרבה את הקטן שכשר לקידוש.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אשה נמי [גם כן] תהיה כשירה אף לדעת ר' יהודה! ומשיבים: לדעת ר' יהודה יש לדייק בלשון: "ונתן" ולא "ונתנה". ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — אי כתיב [אילו נאמר] "ולקח" "ונתן" הוה אמינא [הייתי אומר] שלפי הדין שקיל חד ויהיב חד [לוקח אחד את האפר ונותן אותו אחד את המים] — משום כך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ולקחו" ללמד שגם אם עושים זאת אנשים שונים כשר.

ואי כתב רחמנא [ואם היתה אומרת התורה] רק "ולקחו" "ונתנו" — הוה אמינא [הייתי אומר] דשקלי תרי ויהבי תרי [שלוקחים שניים ונותנים שניים] ובפחות מזה אינו ראוי, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "ולקחו" "ונתן" — שאפילו שקלי תרי ויהיב חד [לוקחים שניים ונותן אחד] גם כשר. וכיון שיש צורך לדייק ולכתוב בלשון זו, אין איפוא לדייק מהמלה "ונתן" שבאה למעט אשה.