אקשי להו [הקשה להם] דואג את כל הני קושייתא [אלה הקושיות] משאר הפסולים, אישתיקו [שתקו] ולא ידעו להשיב. בעי לאכרוזי עליה [רצה להכריז עליו על דוד] שהוא פסול לבוא בקהל, מיד "ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגל בת נחש" (שמואל ב' יז, כה), וכתיב [ונאמר] במקום אחר, ששמו היה "יתר הישמעאלי" (דברי הימים א' ב, יז), אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל (כערבי), ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו, כלומר, אינו מקיים אותה — ידקר בחרב. כי כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

ולענין מעשה זה שואלים: ומי מהימן [והאם נאמן] הוא להעיד בדבר כגון זה? והאמר [והרי אמר] ר' אבא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם המעשה הנוגע לעצמו אמרה — שומעין לו, ואם לאו [לא], שאמר הלכה זו רק כאשר הדבר נוגע לו — אין שומעין לו, שכיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן להעיד עליו. וכיון שנשא עמשא את בתו של ישי (כמפורש בספר דברי הימים שם) הרי הוא נוגע בדבר! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דהא [שהרי] שמואל ובית דינו קיים, וכיון שאפשר לשאול אותם מה היתה המסורת שבידם ודאי אינו משקר.

ושואלים: ומכל מקום קשיא [קשה] מכל אותם הדברים שהקשה דואג! ומשיבים: הכא תרגמו [כאן, בבבל, תרגמו, הסבירו]: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), כלומר, אין כבודה של אשה לצאת לחוץ כלל, ולכן לא יצאו לקראת נשי ישראל. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים] ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק, אמר קרא [הכתוב]: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל

"(בראשית יח, ט), כלומר, שבחה של אשה שתהיה בבית. ומעירים: כתנאי [כתנאים] שנחלקו במקור הטעם מדוע עמוניות ומואביות מותרות. ששנינו: "עמוני" ולא עמונית, "מואבי" ולא מואבית, אלו דברי ר' יהודה, כלומר, שהוא לומד זאת מלשון הכתוב המדבר בלשון זכר, ואילו ר' שמעון אומר, מקור הטעם הוא בפסוק: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה) — דרכו של איש לקדם, ואין דרכה של אשה לקדם.

באותו ענין דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "פתחת למוסרי" (תהלים קטז, טז) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שני מוסרות שהיו עלי שאפשר היה לאסור אותי ואת משפחתי מלבוא בקהל בשבילן, פתחתם, והם: רות המואביה ונעמה העמונית, כי על ידי היתר המואביות והעמוניות — מותרים אנו לבוא בקהל.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו" (שם מ, ו) "אלי" לא נאמר אלא "אלינו" — מלמד שהיה רחבעם בן שלמה, נכדו של דוד יושב בחיקו של דוד, אמר לו: עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו שהרי רחבעם הוא בן נעמה העמונית.

ובאותו ענין דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי" (שם ח), אמר דוד: אני אמרתי "עתה באתי", וחיי הם ענין שנוצר רק עכשיו, ולא ידעתי שב"מגילת ספר כתוב עלי", שכבר נרמז עניני בימי קדם, שכן התם כתיב [שם נאמר] בבנות לוט "הנמצאת" (בראשית יט, טו), הכא כתיב [כאן נאמר]: "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" (תהלים פט, כא), ואם כן, מציאה זו שנמצאה בבנות לוט שמהן יצאו עמון ומואב, היא דוד ומשפחתו.

א אמר עולא אמר ר' יוחנן: בת גר עמוני כשרה לא רק לישראל אלא גם לכהונה. אמר ליה [לו] רבא בר עולא לעולא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר זאת? אי [אם] כדעת ר' יהודה — הא [הרי] אמר: בת גר זכר כבת חלל זכר, ואם כן כל בת גר פסולה לכהונה! ואי [ואם] כדעת ר' יוסי, פשיטא [פשוט הדבר], הא [הרי] אמר: אף גר שנשא גיורת — בתו כשרה לכהונה.

וכי תימא [ואם תאמר] שאמר זאת רק בהנך [באלה], הגרים, שראוין לבא בקהל, אבל האי [זה] גר עמוני שאין הוא ראוי לבא בקהל — לא תהיה בתו כשירה לכהונה, מנא ליה [מניין לו] חילוק זה בדין?

ומשיבים: דיליף [שהוא לומד] מכהן גדול באלמנה, שבתו נפסלה לכהונה. ובדרך זו נדייק: מה לכהן גדול באלמנה — שכן ביאתו בעבירה, מה שאין כן בבת גר עמוני שיכולה לבוא בביאה כשירה.

אם כן חלל יוכיח שביאתו עצמה איננה בעבירה ובניו אף הם חללים! ואם תטען: מה לחלל שכן עיקר יצירתו בעבירה ושמא משום כך פסולו מרובה —

כהן גדול יוכיח שאין יצירתו בעבירה, ובתו מן האלמנה פסולה. וחזר הדין, כלומר, אפשר להעביר את הדיון מצד אחד לצד שני, ואם כי:

לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, לא זה דומה לזה ולא זה דומה לזה, הצד השוה שבהן: שכל שאינו ברוב קהל, שהם שונים בדינם מרוב ישראל ובתו פסולה — אף כאן גר עמוני שאינו ברוב קהל, שהרי אסור לו לבוא בקהל ישראל — ובתו פסולה.

אולם את ההוכחה הזו אפשר לדחות: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה אם ביצירתם ואם בביאתם, ואילו בבת גר עמוני אין שום צד עבירה!

ומשיבים: דלמא [שמא] ודאי בגר עמוני שנשא בת ישראל קאמרת [אמרת] אף על גב [אף על פי] שביאתו בעבירה שהרי אסור לו לבוא בקהל — מכל מקום בתו כשרה לכהונה! אמר ליה [לו]: אין [כן] זה באמת היה חידושו של ר' יוחנן.

דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בת גר עמוני, ובת מצרי שני (שהוא עצמו אסור לבוא בקהל) שנשאו בת ישראל, ר' יוחנן אמר: כשרה לכהונה, וריש לקיש אמר: פסולה לכהונה. וטעם דבריהם: ריש לקיש אמר פסולה — דיליף לה [שלומד אותה] מכהן גדול באלמנה, שכל שביאתו בעבירה בתו אסורה לכהונה. ר' יוחנן אמר כשרה —