מפני הסכנה הן משום הסכנה של הילד (שמא יחיה לבסוף), והן לגבי החלב שיש לה, שאם אינו יוצא גורם לה כאבים העשויים להביאה למיתה. ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשגמרו סימניו ונראה שהוא וולד מושלם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו שנולד בן שמנה חודשים להריון? כל שלא כלו לו חדשיו, שנולד לפני הזמן הראוי. רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו? שערו וצפרניו שלא גמרו. ומעתה, טעמא [הטעם, דווקא] שלא גמרו שערו וציפורניו, הא [הרי אם] גמרו, אמרינן [אומרים אנו] האי בר [זה בן] שבעה חודשים הוא, ואישתהויי [ושהות] הוא דאישתהי [שהשתהה] ברחם אמו, ולא נולד לשבעה, אבל כבר בסוף חודש שביעי היה ראוי ללידה.

ושואלים: אלא הא דעבד [זה שעשה] רבא תוספאה עובדא [מעשה] באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי [והשתהה] הוולד עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה] לאחר שנסע הבעל, ואכשריה [והכשירו] ואמר שיש לתלות את הוולד בבעל, ואיננו ממזר. כמאן [כשיטת מי] עשה כן — כרבי, שאמר שלא תמיד נולד הילד בזמנו אלא לפעמים משתהא [משתהה] הוא זמן מסויים. ואיך פסק כדעת רבי שהיא דעת יחיד!

ומשיבים: כיון דאיכא [שישנו] גם רבן שמעון בן גמליאל שאמר משתהי [משתהה] הוולד, אם כן כרבים עבד [עשה] רבא תוספאה, ואין דעת רבי דעת יחיד. דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם ונשאר חי — אינו נפל. משמע שגם אם לא כלו לו חודשיו אומרים שהוכח שאינו נפל, והטעם — שיכול להיות שהשתהה ונולד לאחר זמן.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו סריס חמה? כל שהוא בן עשרים, ולא הביא עדיין שתי שערות. ואפילו הביא שערות לאחר מכאן — הרי הוא כסריס לכל דבריו (דיניו). ואלו הן סימניו: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, שאין השיער דומה לשיער כל אדם, ובשרו מחליק (שאיננו שעיר). רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהודה בן יאיר: כל שאין מימיו (מי רגליו) מעלין רתיחות.

ויש אומרים: כל המטיל מים ואין עושה כיפה (כעין קשת). ויש אומרים: כל ששכבת זרעו דוחה, שאיננה נקרשת כשכבת זרע של בריא. ויש אומרים: כל שאין מימי רגליו מחמיצין. אחרים אומרים: כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולו לקוי, ואין ניכר בו ההבדל בין איש לאשה.

ואיזו היא אילונית? כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, ואפילו הביאה שערות לאחר מכאן — הרי היא כאילונית לכל דבריה. ואלו הן סימניה: כל שאין לה דדים (שדיים), ומתקשה בשעת תשמיש, שהתשמיש קשה ומכאיב לה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין לה שיפולי מעים כנשים, שאין לה בשר תפוח מעל איבר המין שלה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולה עבה, ואינה ניכרת בין אשה לאיש.

איתמר [נאמר] שחלקו חכמים בסימני סריס אלה. רב הונא אמר: עד שיהו כולם, שרק זה שמצויים בו כל הסימנים שנמנו — הוא הקרוי סריס. ר' יוחנן אמר: אפילו באחד מהן. ומעירים: היכא [היכן, כאשר] הביא שתי שערות בזקן — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שעד שיהו בו הסימנים כולן, רק אז ייחשב כסריס למרות השערות. כי פליגי [כאשר נחלקו] — בשלא הביא שתי שערות.

ושואלים: אלא הא [זה] שאמר להו [להם] רבה בר אבוה לרבנן [לחכמים]: עיינו ביה [הסתכלו בו] ברב נחמן כשהולך לרחוץ, אי [אם] בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברת [אתן לו את הבת שלי] לאשה. כמאן [כשיטת מי] אמר זאת, האם לא כרב הונא שצריכים להיות בו כל הסימנים, שהרי מן הסתם ראה שאין לו זקן! ומשיבים: לא, רב נחמן סיכי דיקנא הויא ליה [היו לו זיפי זקן] ורצה לדעת אם יש בו סימני סריס אחרים.

ב שנינו במשנה: הסריס לא חולץ ולא מייבם, וכן אילונית וכו'. ומעירים: קתני [שנה] כאן סריס דומיא [בדומה] לאילונית ונלמד עוד מכאן: מה אילונית הוא דבר שבידי שמים — אף סריס הוא בידי שמים, וסתמא [וסתמה] של משנה זו הוא כדעת ר' עקיבא, שאמר: סריס בידי אדם — אין [כן] הוא נחשב ככל אדם וחולץ, ואילו סריס בידי שמים — לא חולץ .

ג שנינו במשנה שהסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, ואם בעל אותה פסלה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שבעלה הוא משום שזו היא בעילת זנות, שהרי אינו בר הולדה ונמצא שהיא נבעלת לאחי בעלה שלא במקום מצוה. הא [הרי] אם היה בא עליה אדם אחר — לא היתה נפסלת,