לכהן. ותוהים: לכהן ולא ללוי? הלא כתוב בתורה שמעשר ראשון ניתן ללוים! ומשיבים: אימא [אמור] אף לכהן. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא — דכתיב [שנאמר]: "ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם" (במדבר יח, כו) — בלוים קא משתעי קרא [מדבר הכתוב] ולא בכהנים. ואידך [והאחר, ר' אלעזר] סבור כשיטת ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בכתוב נקראו כהנים "לוים", וזה אחד מהם, שמפורש בו: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד, טו), ואף הכתוב המדבר במעשר הוא מן המקומות הללו.

ור' עקיבא אומר: הכא לא מצית אמרת [כאן אין אתה יכול לומר] שמדובר בכהנים, דכתיב [שהרי נאמר]: "ואכלתם אתו בכל מקום" (במדבר יח, לא), לומר: המעשר ניתן למי שיכול לאוכלו בכל מקום, יצא כהן, שאין יכול לאוכלו בבית הקברות שאסור לו להיכנס שם. ואם כן לא בו מדבר הכתוב. ואידך [והאחר, ר' אלעזר] מה הוא אומר על כך? הוא מסביר את הפסוק כך: כל היכא דבעי [מקום שרוצה] יכול לאכול — כוונתו בכל עיר, דלא בעי [שאין צריך] חומה של ירושלים לאכלו (כמו מעשר שני), אלא בכל מקום בארץ. ועוד: ואי אכיל ליה [ואם אוכל אותו] את המעשר בטומאת הגוף — לא לקי [איננו לוקה], ולכן אפשר לומר כי המעשר נאכל אף על ידי כהנים בכל מקום.

מסופר: ההיא גינתא דהוה שקיל [גינה אחת שהיה לוקח] ר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן מעשר ראשון מינה [ממנה], שהרי לדעתו ניתן המעשר הראשון אף לכהן. אזל [הלך] ר' עקיבא אהדריה לפתחא לבי קברי [סגר את הגינה והחזיר, הזיז, את הפתח שלה לעבר בית הקברות] שר' אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, לא יוכל להיכנס. אמר ר' אלעזר בהפרזה ובבדיחות־דעת: עקיבא, רועה לשעבר, בא בתרמילו ובו מזון כדי צרכו, ואנא חיי [ואני אחיה]! כלומר, ממה אחיה מעתה אם אין לי מעשר? ואף שר' אלעזר עשיר גדול היה, רצה לומר שר' עקיבא עושה מעשה כדי למנוע ממנו דבר המגיע לו, לדעתו.

א איתמר [אמר], שנחלקו חכמים בשאלה מפני מה קנסו לוים במעשר, שנותנים אותו בזמן הזה גם לכהנים? פליגי בה [נחלקו בכך] ר' יונתן וסביא [והזקנים, החכמים] שהיו עימו. חד [אחד מהם] אמר: משום שלא עלו לארץ ישראל בימי עזרא. וחד [ואחד מהם] אמר: לא משום קנס ללוים, אלא כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן. שכיון שאסור לאכול תרומה בטומאה, אין לכהנים אז מה לאכול.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שסיבת הקנס משום שלא עלו — משום הכי [כך] קנסינהו [קנסו אותם] שלא יקבלו את כל המעשר, ויתחלקו עם הכהנים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שטעם הדבר כדי שיסמכו עליו כהנים בימי טומאתן — וכי משום טובתם של כהנים קנסינהו [קונסים אותם] את הלוים? אלא יש לומר אחרת: כולי עלמא [לדעת הכל] קנסא [הקנס] הוא על שלא עלו בימי עזרא. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בכך נחלקו]: מר סבר [חכם זה סבור] כי קנסא [הקנס] צריכים לתת לעניים שינתן המעשר ראשון לעניים, ומר סבר [וחכם זה סבר] שכהנים בימי טומאתן בגדר עניים נינהו [הם].

ושואלים: בשלמא למאן דאמר קנסא [נניח לדעת מי שאומר שהקנס] ניתן לעניים — משום הכי [כך] אהדריה [החזירו] ר' עקיבא לפתחא לבי קברי [את פתח הגינה לעבר בית הקברות], שכן רבי אלעזר בן עזריה עשיר היה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהקנס ניתן לכהנים לכתחילה, אם כן אמאי אהדריה לפתחא לבי קברי [מדוע החזיר את הפתח לעבר בית הקברות]? ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו], כך היתה כוונתו: אי דקא אתית [אם אתה בא ומקבל] בתורת קנסא [קנס] — אית לך [יש לך] מעשר, ואי קא אתית [אם אתה בא ומקבל] בתורת חלוקה, לחלוק עם שאר הלויים — לית לך [אין לך], ולכן אם ירצה בעל השדה לתת לך — יכול הוא עדיין לתת, אבל אתה לא תוכל לקחת כרצונך.

ושואלים על הדבר שהוזכר קודם בענין הקנס שקנסו את הלויים: ומנא לן דלא סליקו [ומניין לנו שלא עלו] הלוים בימי עזרא? דכתיב [שנאמר]: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם" (עזרא ח, טו). ואגב דבר זה אמר רב חסדא: בתחלה לא היו מעמידים שוטרים על העם אלא מן הלוים, שנאמר: "ושטרים הלוים לפניכם" (דברי הימים ב' יט, יא), ואולם עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל, שנאמר: "ושוטרים הרבים בראשיכם", שממנים שוטרים מאלה שהם רובו ("הרבים") של העם — מישראל.

ב משנה בת ישראל שניסת (שנישאה) לכהן — תאכל בתרומה. מת הכהן, ולה, לאשתו הישראלית, הימנו (ממנו) בן — תאכל בתרומה בשביל בנה. ניסת אחר כך ללוי — אינה אוכלת עוד בתרומה אבל תאכל בשבילו במעשר. מת ולה הימנו בן — תמשיך ותאכל במעשר בשביל בנה. ניסת אחר כך לישראל — לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר. מת בעלה הישראלי ולה הימנו בן — עדיין לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר.

מת גם בנה מישראל ונשאר לה בנה מן הלוי — תאכל במעשר משום בנה הלוי. מת בנה מלוי ונשאר לה בנה מן הכהן — תשוב ותאכל בתרומה. מת בנה מכהן — לא תאכל עוד לא בתרומה ולא במעשר.