פשיטא [פשוט] הוא שנפסלה, הרי זונה היא! ומשיבים: בת לוי מן המעשר איצטריכא ליה [נצרכה לו לומר] ואגב כך גם אמר בת ישראל מן הכהונה.

ושואלים: ובת לוי מן המעשר מי מיפסלא [האם היא נפסלת] בשל זנות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לויה שנשבית ויש חשש שנבעלה על ידי אחד השובים, או שודאי נבעלה בעילת זנות — נותנין לה מעשר, ואוכלת. משמע שזנות איננה פוסלת מאכילת מעשר! אמר רב ששת: קנסא [קנס] הוא, שקנסו אשה זו במיוחד על שלא דקדקה, ונישאה בלא עדים.

א שנינו במשנה: בת כהן נפסלת מן התרומה. ומסבירים: אין הדבר חידוש לגבי תרומה מן התורה, שהרי ודאי פסולה היא מלאוכלה, אלא אפילו בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] גזרו עליה שלא תאכל.

ב עוד שנינו במשנה: ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה וכו'. ושואלים: כתובה מאי עבידתה [מה מעשיה, מה עניינה כאן] הרי אמרנו שאין לה כתובה! ומשיבים: אמר רב פפא: כתובת בנין דיכרין [בנים זכרים], שאחד מתנאי הכתובה הוא שבנים זכרים שייוולדו לאשה זו כשיירשו את אביהם יקבלו סכום כתובת אמם יתר על ירושתם עם שאר אחיהם.

ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, שכיון שאין לה כתובה — אין גם תנאי כתובה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי דווקא לדידה דעבדא איסורא [לה עצמה שעשתה איסור] קנסוה רבנן [חכמים], אולם לזרעה לא קנסו רבנן [חכמים], שהרי הם לא חטאו — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבטלה הכתובה וכל התנאים הכתובים בה.

ג שנינו במשנה: אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין. ומסבירים: אחיו של ראשון חולץ — מדאורייתא [מדין תורה] שהרי בעצם היא אשתו של הראשון, וצריך לחלוץ לה. ולא מייבם — מדרבנן [מדברי סופרים] שהרי קנסו בה שלא תחזור לבעלה הראשון. אחיו של שני חולץ — מדרבנן [מדברי סופרים], כדי שלא יאמרו שאשה שלא היו לה בנים יצאה בלא חליצה, ולא מייבם — לא מדאורייתא [מדברי תורה] ולא מדרבנן [מדברי סופרים], שהרי נישואיה לשני היו בטעות.

ד שנינו במשנה שר' יוסי אומר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון. אמר רב הונא: בתראי [החכמים האחרונים], כלומר, ר' אלעזר ור' שמעון מודו לקמאי [מודים לראשונים] ומוסיפים על דבריהם. אבל קמאי לא מודו לבתראי [הראשונים אינם מודים לאחרונים], שדברי הראשונים הם רק במה שפירשו, והאחרונים באו והוסיפו עליהם.

ומפרטים: ר' שמעון מודי ליה [מודה לו] לר' אלעזר. ומדוע: שכן מה ביאה שהיא עיקר איסורא [האיסור] הוא לא קניס [קונס], שהרי הוא אומר שביאתה על ידי יבם, אחי בעלה הראשון, קונה אותה קנין גמור עד שפוטרת את צרתה, וכל שכן מציאתה ומעשה ידיה דממונא [שענין ממון] בלבד הוא, ודאי שזוכה בהם בעלה הראשון. ור' אלעזר לא מודי ליה [מודה לו] לר' שמעון, ומדוע — מציאתה ומעשה ידיה דממונא [שענין ממון] הוא — הריהו לא קניס [קונס], אבל ביאה דאיסורא [שענין איסור] הוא — קניס [קונס].

ותרוייהו מודו ליה [ושניהם מודים לו] לר' יוסי לענין כתובה, שאם הני דיתבא תותיה [אלה הדברים שעושה כשיושבת תחתיו] ונוהג בה כבאשה נשואה לא קניס [קונס] ומציאתה ומעשה ידיה שלו, ונחשבת כאשתו, וכל שכן כתובה דלמשקל ומיפק קאי [שלקחת ולצאת היא עומדת], ובוודאי לא קנסוה בכתובה. ואילו ר' יוסי לא מודי להו [מודה להם], שהוא סבור כי כתובה דלמשקל ומיפק [שהיא לקחת ולצאת] — הוא שלא קניס [קנס] בה, אבל הני [תנאים אלה] המתקיימים דיתבא תותיה [כשיושבת עדיין תחתיו] — קניס [קונס] בכך.

ואילו ר' יוחנן אמר: קמאי מודו לבתראי, בתראי לא מודו לקמאי [הראשונים מודים לאחרונים אך האחרונים אינם מודים לראשונים], שלדעתו דברי הראשונים כוללים יותר, ודברי האחרונים מגבילים ומצמצמים אותם. כיצד? ר' יוסי מודי ליה [מודה לו] לר' אלעזר, וכך הוא מסביר את טעמיהם: אם כתובה, דמדידיה לדידה [שהוא נותן ממנו אליה] — הריהו לא קניס [קונס] בה, וסבור שכיון שלא עשתה בזדון מגיעה לה כתובה, וכל שכן מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה [שממנה אליו], שדבר שהיא חייבת לתת לו אין לקנוס אותו בהם, וודאי שהיא צריכה לתת לו.

ור' אלעזר לא מודי ליה [מודה לו] בכתובה, כי מציאתה ומעשה ידיה הוא דמדידה לדידיה [כיון שממנה אליו] — הריהו לא קניס [קונס], אבל כתובה דמדידיה לדידה [שממנו אליה] — הריהו קניס [קונס] אותה שלא תקבל ממנו.

ותרוייהו מודו ליה [ושניהם מודים לו] לר' שמעון, וטעמם: ומה הני [אלה] שהם ניתנים מחיים — לא קנסי [קונסים] בהם, ביאה של יבם שלאחר מיתה של הבעל היא — לא כל שכן שלא יקנסו אותה, ומותרת. ואילו ר' שמעון לא מודי להו [מודה להם], כי רק ביאה הוא שהיא לאחר מיתה ולכן הוא לא קניס [קונס] בה, אבל הני [אלה] הדברים שהם באים מחיים של הבעל, בזה קניס [קונס] אותה ומפסידה.

ה שנינו במשנה שלדעת ר' שמעון אם נשאת שלא ברשות — מותרת לחזור לו. אמר רב הונא אמר רב: הכי הלכתא [כך הלכה]. אמר ליה [לו] רב נחמן: גנבא גנובי [לגנוב דברים] למה לך? כלומר, למה לך לומר דבריך בדרך עקיפין והסתר ולא לאומרם במפורש? אי סבירא לך [אם סבור אתה] כר' שמעון — אימא [אמור] במפורש: הלכה כדעת ר' שמעון, דשמעתיך [שהרי שמועתך, ההלכה שלך] כדעת ר' שמעון קאזלה [היא הולכת, תואמת].

וכי תימא [ואם תאמר]: אי אמינא [אם אומר] הלכה כדעת ר' שמעון, יהיה משמע אפילו בקמייתא [בראשונה], כלומר, באשת איש שנישאת בעד אחד, אם כן אימא [אמור] בלשון זו: הלכה כר' שמעון באחרונה! ומעירים, אכן קשיא [קשה] שלא פירש רב הונא את הדברים בצורה זו.

אמר רב ששת: אמינא [אומר אני] כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב אמרה להא שמעתתא [את ההלכה הזו], כלומר, לא דקדק יפה בדבר, כי ההלכה שקבע איננה נחוצה שהרי אם קבע הלכה — מכלל דפליגי [מכאן שחולקים] אחרים עליו, אולם בענין זה אין כל מחלוקת, כי מאי הוה [מה היה] לה למיעבד [לעשות] — הרי כאילו מיאנס [לאנוס] אנסה, שהלא מה שעשתה, באונס עשתה, שכיון שהיה הדבר ברור לפי העדים שהיא מותרת — מדוע לא תינשא, והרי פשוט שהאנוסה מותרת לבעלה?

ועוד תניא [שנויה ברייתא]: כל עריות שבתורה אין צריכות הימנו גט אפילו כאשר נשא אחת מהן בדרך נישואין כשרים חוץ מאשת איש שניסת על פי בית דין. ונדייק מכאן: הנישאת על פי בית דין הוא דבעיא גיטא [שצריכה גט], ואילו הנישאת על פי עדים לא בעיא גיטא [אינה צריכה גט],

ונברר: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שהיא כדעת ר' שמעון, אולם לדעתו זו הנישאת על פי בית דין מי בעיא [האם צריכה] גט משני? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: עשו בית דין בהוראתן, כאשר הורו לאשה להינשא ובא בעלה, כאילו היה זה זדון איש באשה, וקונסים אותה בכל הדברים כאילו היתה זו ביאה בזדון. ואם נישאה על פי עדים — עושים זאת כשגגת איש באשה. ועל כל פנים אידי ואידי לא בעיא [זו וזו אינה צריכה] גט. שוודאי אין אשת איש שנאפה (בזדון או בשוגג) צריכה לקבל גט מן הנואף.

אלא לאו רבנן [האם לא כשיטת חכמים] היא ברייתא זו האומרת שעריות אינן צריכות גט וגם הנישאת על פי עדים בכלל זה, ואם כן, לא היה צורך לפסוק שהלכה כדעה זו — כי בזה מודים הכל.

ודוחים: לעולם תפרש שברייתא זו כדעת ר' שמעון היא, ותריץ הכי [ותרץ, ישב אותה כך], ר' שמעון אומר: עשו בית דין בהוראתן — הרי זה ככוונת איש באשה, כמו איש שבא על אשה מתוך כוונה לשאתה, ואם כן בעיא [צריכה] גט ממנו, וכשנישאת על פי עדים — הרי זה כאילו שלא בכוונת איש באשה, שבא על אשה שלא לכוונת נישואין, ובמקרה כזה לא בעיא [ואינה צריכה] גט.

רב אשי אמר שמעיקר הדברים אין כאן קושי, ויש להסביר את דברי ר' שמעון בדרך אחרת, כי ר' שמעון לענין איסורא קתני [איסור שנה] ולא לענין גט, והכי קאמר [וכך אמר]: עשו בית דין בהוראתן — כאילו היה זה כזדון איש באשה, וכוונתו: ומיתסרא [ונאסרת] על בעלה, כאילו נבעלה האשה בזדון. ואם נישאת על פי עדים — עשו זאת כשגגת איש באשה, ולא מיתסרא [ואינה נאסרת] על בעלה.