כגון: דאפיק [שהוציא] חמור בהדה [עמה] שלדעת החושש מן הטעות אין כאן מקום לחשש, ואילו לדעת המדגיש מצד גזירת הכתוב, אם כן אפילו הוצאת חמור עימה אסורה.

ומה שנאמר: "ושחט אתה" (במדבר יט, ג), משמע אותה ולא אחרת — שלא ישחוט אחרת עמה. ומה שנאמר: "לפניו" לדעת רב, כוונתו שלא יסיח דעתו ממנה ותהא כלפניו תמיד, לשמואל בא הדבר ללמד שיהא זר שוחט ואלעזר, הוא הכהן רואה.

מה שנאמר: "ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו" (במדבר יט, ד), לשמואל פסוק זה בא לאהדוריה [להחזירו] לאלעזר, שהרי לדעתו יכול גם זר לעשות את המלאכות הקודמות, ולכן אמר שהזאת הדם רק על ידי אלעזר, כלומר: כהן. לרב הוי [הרי זה] מיעוט אחר מיעוט שהרי גם העבודות הקודמות צריכות להיעשות על ידי אלעזר דווקא. ולפי כללי מדרש ההלכה אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ללמדנו: לאו דווקא אלעזר, אלא אפילו כהן הדיוט מותר לו לעשות זאת.

נאמר: "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (במדבר יט, ו), לשמואל בא הדבר ללמד שאפילו בכהן הדיוט אפשר לעשות זאת. ואילו לרב גם כן איצטריך [הוצרך], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון דלאו [שלא] מגופה של הפרה נינהו [הם], אם כן לא ליבעי [יצטרכו] כהן כלל ואפילו זר יהא כשר לכך, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו נעשה אלא על ידי כהן.

נאמר: "וכבס בגדיו הכהן" (במדבר יט, ז), הדגשה זו באה לומר: הכהן בכיהונו, כשהוא לבוש בגדי כהונה וראוי לעבודה. ומה שנאמר: "וטמא הכהן עד הערב" (במדבר יט, ז) — ללמד שמלאכת הפרה אינה נעשית אלא על ידי כהן בכיהונו (כשהוא לבוש בגדי כהונה) אף לדורות.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאמר] לדורות בכהן הדיוט — שפיר [יפה, מוטב] שרק בפעם הראשונה נעשה על ידי סגן הכהן, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] לדורות בכהן גדול, השתא כהן גדול בעינן [צריכים אנו] בכיהונו מיבעיא [צריכה לומר] שצריך? ומשיבים: אין [כן], נצרכה, כי פעמים מילתא דאתיא [שדבר הבא, הנלמד] בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב] במפורש.

נאמר: "ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח" (במדבר יט, ט), "איש" שנאמר, ודאי להכשיר את הזר בא, שאף הוא ראוי לאסיפת האפר. "טהור" — להכשיר אף את האשה, "והניח" כוונתו — מי שיש בו דעת להניח, שהוא מניח מצד דעת עצמו, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח.

תנן התם [שנינו שם] במשנה בענין זה: הכל כשרין לקדש כלומר לשפוך מים לאפר פרה אדומה, חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] — דכתיב [שנאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת" (במדבר יט, יז) וכוונתו: הנך דפסלי [אותם הפסולים] לך באסיפה של האפר — פסלי [פסולים] לך בקידוש שלו, והנך דאכשרי [ואלו שהכשרתי] לך באסיפה של האפר — אכשרי [הכשרתי] לך אף בקידוש שלו.

ור' יהודה מה משיב הוא לטענה זו? לדעתו אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] כהמשך לפסוקים הקודמים "ולקח" בלשון יחיד, מאי [מה פירוש] "ולקחו" — ללמד שאפילו קטן דפסלי לך התם [שפסלתי לך שם] לענין אסיפת האפר, הכא [כאן] לגבי קידושו — כשר.

ושואלים: אשה מנא ליה [מנין לו] לר' יהודה שהיא פסולה? — שנאמר: "ונתן" בלשון זכר — ולא "ונתנה". ורבנן מה טוענים הם כנגד הסבר זה? הם סבורים: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] "ולקח ונתן", הוה אמינא עד דשקיל חד ויהיב חד [הייתי אומר שאין הדבר כשר עד שלוקח אדם אחד ונותן למים אחד, אותו אדם] לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "ולקחו" —

ללמד שאין הלקיחה והנתינה צריכים להיעשות על ידי אותו אדם דווקא. ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] לשון אחידה "ולקחו ונתנו", הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דשקלי תרי ויהבי תרי [עד שלוקחים שנים ונותנים שנים], שתהא המצוה בשנים דווקא, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ולקחו" "ונתן" (במדבר יט, יז), לומר שאפילו אם שקלי תרי ויהיב חד [אספו שנים ונתן אחד], גם כשר.

נאמר: "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור" (במדבר יט, יח), לרבנן [לשיטת חכמים] ההדגשה היא: איש ולא אשה. ואילו המילה "טהור" באה להכשיר למלאכה זו אף את הקטן, ולר' יהודה: "איש" בא למעט — ולא קטן, "טהור" — להכשיר את האשה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במשנה במסכת פרה: הכל כשרין להזות מי חטאת חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה, וקטן שיש בו דעת אשה מסייעתו ומזה.