ולכן טומאה, שתחילתו בר מידחא [ראוי לדחות] את טומאה הוא — סופו נמי דחי [גם כן דוחה] את הטומאה. ואילו שבת שמתחילתו לאו בר מידחא [אינו ראוי לדחות] את שבת, שהרי כאן מדובר בקרבן תמיד של יום השישי שאינו דוחה את השבת, סופו נמי [גם כן] לא דחי [דוחה] את השבת לשרוף איברים שנשארו מקרבן התמיד של יום שישי.

ואף לרב חסדא לא קשיא [קשה], שכן נימוק זה של סופו כתחילתו לית ליה [אין לו], שאין הוא מקבל השוואה זו. כי שבת שהותרה היא בציבור מלכתחילה היתר גמור לכן סופו נמי דחי [גם כן דוחה] את השבת, שהרי עבודת הקרבנות נעשית לכתחילה בשבת.

ואילו טומאה שרק דחויה היא בציבור, שאף שמקריבים בציבור בטומאה, מכל מקום נעשה הדבר מתוך הדחק ואם אפשר בטהרה — עושים, ולכן תחלתו שחיטתו והזאת דמו שעיקר הכפרה תלוי בכך, יעשה אף בטומאה ודחי [דוחה] מצוה זו את הטומאה, אבל סופו דלאו [שאינו] עיקר כפרה — לא דחי [דוחה] את הטומאה, שהרי עיקר הכפרה כבר היתה, ואין סיבה איפוא להוסיף ולדחות את איסור הטומאה.

א כיון שעסקנו בדיני הבאת אש למחתה ולמנורה, מביאים מה שאיתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מה דינו של המכבה אש הגחלים הנמצאים במחתה לאחר חתייתם מהמזבח ומנורה, אביי אמר: חייב על כך. רבא אמר: פטור.

ומצמצמים את המחלוקת: דכבייה [אם כיבה] את האש הזו בראשו של מזבח, דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אין חלוקים] שהוא חייב. כי הדבר כלול בתוך האיסור לכבות אש המזבח, כאמור: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו). כי פליגי דאחתיה אארעא וכבייה [כאשר נחלקו היה כאשר הוריד מאש זו לארץ ושם כיבה אותה]. אביי אמר: חייב עליה כי עדיין בכלל אש המזבח הוא, רבא אמר: פטור, כיון שנתקה ממקומה לצורך חתייתה עם המחתה ושוב אינה שייכת לאש המזבח — נתקה, ואין דינה עוד כאש המזבח.

ושואלים: אלא הא [הלכה זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה — חייב, כמאן [כשיטת מי היא] דעה זו? לכאורה רק כשיטת אביי היא!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהלכה זו כשיטת רבא, ויש לחלק; התם [שם] הגחלת שהוריד לא אינתיק [נותקה] למצותה, שעדיין מאש המזבח היא, ולא ניתנה לצורך מצוה אחרת, אבל הכא אינתיקה [כאן נותקה והועברה] ממצותה, וכיון שעכשיו היא שייכת כבר למצות מנורה ומחתה שלא נאמר בהן איסור כיבוי כבאש המזבח, לכן פטור.

איכא דאמרי [יש אומרים] שמחלוקת זו היתה באופן אחר.

דאחתיה אארעא וכבייה [אם הוריד את האש במחתה על הארץ וכיבה אותה], דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אין חלוקים] שהוא פטור; כי פליגי [כאשר נחלקו] — היה זה דכבייה [כאשר כיבה אותה] בראשו של המזבח לאחר שניתקה מן המערכה, אביי אמר: חייב, שהרי אש המזבח הוא. רבא אמר: פטור, וטעמו: כיון שנתקה — נתקה.

ושואלים: אלא הא [הלכה זו] שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה — חייב, כמאן [כשיטת מי היא], הלא אינו לא כשיטת אביי ולא כשיטת רבא! ודוחים: מכאן אין להקשות לשניהם, כי התם לא אינתיק [שם לא נותקה] למצותה, אלא נשארה בגדר אש המזבח, ולכן גם כשהורידוה חייבים עליה, הכא אינתיק [כאן ניתקה] כבר למצותה אחרת ושוב אינה בכלל אש המזבח, ולכן אם הורידה ודאי אין חייבים על כיבויה.