ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו. הרי שלדבריו אף ששניהם ראויים באותה שעה, יש מלכתחילה להעדיף את הראשון.

אמר רבא: דיקא מתניתין כוותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב וברייתא [והברייתא] מדוייקת כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרט: מתניתין כוותיה [משנתנו מדוייקת כשיטתו] של רב, דקתני [שכן שנינו בה]: אם של שם מת — זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו, משמע: ואידך כדקאי קאי [והאחר זה בן זוגו כמו שהיה עומד עדיין הוא עומד], שלא נשתנה דינו, וכדעת רב.

והברייתא מדוייקת כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן, דקתני [שכן שנינו בברייתא]: "שני" שהזכירה המשנה בדבריה, איני יודע אם מדובר בשני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני, כשהוא אומר "יעמד חי" משמע: ולא שחבירו מת. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר: כיצד למדים מכאן "ולא שחבירו מת"? ומשיבים: שאמרו "יעמד חי" לשון עתיד, משמע: ולא זה שכבר עמד עם בן זוגו המת.

תנן [שנינו במשנה]: ועוד אמר ר' יהודה: נשפך הדם של השעיר לה' — ימות המשתלח, מת השעיר המשתלח — ישפך הדם. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן שאמר כי אף בעלי חיים נדחין — משום הכי [כך] ימות המשתלח. אלא לרב, שאמר כי בעלי חיים אינן נדחין אם כן אמאי [מדוע] ימות המשתלח?

אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך]: אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה לא קא אמינא [אין אני אומר], שהרי ודאי אין דבריו כדעתי. כי אמינא [כאשר אומר אני] ומפרש את דעתי, הרי זה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים]. שמתוך שר' יהודה בא להשמיענו כי בעלי חיים נדחים, הרי שלדעת חכמים החולקים עליו אינם נדחים והשני שבזוג הראשון קרב ושבזוג השני ירעה עד שיפול בו מום, שהרי אין חטאת הציבור מתה, ובשני הדינים הללו חולק אני עליהם ואומר כי זה שאמרתם שירעה, לדעתי הוא קרב וזה שאמרתם שהוא קרב, לדעתי הולך הוא למיתה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב, בהא פליגי [בדבר זה נחלקו] ר' יהודה ורבנן [וחכמים], בנשפך דם השעיר או מת השעיר לעזאזל, אם בעלי חיים נדחין או לא, וזהו "ועוד אמר ר' יהודה וכו'" שהביאה המשנה. אלא לשיטת ר' יוחנן שאף לחכמים השני שבזוג הראשון הוא שירעה, אם כן במאי פליגי [במה הם חלוקים]? אמר רבא: הא אמרינן [הרי כבר אמרנו] כי דייקא מתניתין כוותיה [מדוייקת משנתנו כשיטתו] של רב וקשה לפרש אותה כיאות לדברי ר' יוחנן.