דאיתקש [שהוקשה] בכתוב זה לנרות, ולפיכך זמנה תלוי בזמן הדלקת הנרות.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן] בפסח, בדומה לנרות, כתיב [נאמר]: "שם תזבח את הפסח בערב" (דברים טז, ו)!

ומשיבים: הכתוב ההוא לא נצרך לעניינו, אלא ל"יאוחר דבר" הוא דאתא [שבא]. ומה עניינו? דתניא [ששנויה ברייתא] ביחס לשאלה מה קודם להקרבה, הפסח או תמיד של בין הערביים: יאוחר דבר שנאמר בו "בערב" וגם "בין הערבים" (והוא הפסח) לדבר שלא נאמר בו אלא "בין הערבים" בלבד (התמיד).

ותוהים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] שאילו היה שחיט ליה מצפרא [שוחט אותו מן הבוקר] אמרת [אומר אתה] זימניה [זמנו] הוא כבר בבוקר, כמו קרבן הפסח לשיטת בן בתירא, וכי מטי [וכאשר מגיע] בין הערבים, אמרת [אומר אתה]: "יאוחר דבר", ואתה מקדים לו קרבן שזמנו מתחיל רק אז?

ומשיבים: אין [כן] דבר זה יתכן, דהא [שהרי] אמר ר' יוחנן, הלכה: כאשר איחר אדם להתפלל מוסף עד שהגיע זמן המנחה, לאחר חצות היום, מתפלל של מנחה קודם ואחר כך מתפלל של מוספין, למרות שזמנה של תפילת המוסף החל כבר בבוקר.

ושואלים: ולדרך זו, ש"בין הערביים" משמעו לדעת בן בתירא כל היום כולו, אם כן "בין הערבים" דכתיב גבי [שנאמר אצל] קטרת ונרות למה לי? שהרי ממילא אין זה זמנם!

ועוד, הרי שנינו בברייתא: השיב רבי תחת (במקום) בן בתירא לדברי ר' יהושע, שאמר שפסח שנשחט בשחרית של ארבעה עשר בניסן שלא לשמו כשר כאילו נשחט בשלושה עשר: לא, אם אמרת בשלשה עשר שאין אפילו מקצתו ראוי להקרבת הפסח, תאמר בארבעה עשר שמקצתו ראוי (בין הערביים).

ואם איתא [אכן] לדעת בן בתירא הפסח כשר כשנשחט לשמו בכל יום ארבעה עשר, אם כן כולו ולא רק מקצתו ראוי הוא!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, וצריך לומר כמו שאמר ר' יוחנן: פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין שנשחט לשמו — הואיל ונשחט קודם זמנו, ובין שנשחט שלא לשמו — הואיל ומקצתו של יום זה ראוי לשחיטה.

מגדף בה (היה תמה על כך) ר' אבהו: אם כן, קרבן פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? אי דאפרשיה האידנא [אם שהפרישו עכשיו] בבוקר ארבעה עשר בניסן לשם פסח — דחוי מעיקרו (מתחילתו) הוא, שהרי אינו ראוי להקריבו, ושוב אינו כשר! ואי דאפרשינהו [וגם אם שהפרישו] מאתמול בשעה שראוי היה להקריבו (שלא לשמו) — הרי נראה ונדחה הוא בבוקר, שהרי לא ניתן להקריבו עד בין הערביים, וקרבן שנדחה שוב אינו נעשה ראוי!

אלא אמר ר' אבהו: תהא מציאות של פסח כשר, כאשר מפרישו לאחר חצות היום, כשהוא ראוי לשחיטת פסח.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שמפרישו מצפרא [מהבוקר], מכל מקום אין פסול מחוסר זמן (קרבן שלא הגיע זמנו ליקרב) נוגע לקרבן הראוי ליקרב בו ביום, וכיון שלאחר חצות יהא ראוי אין הוא דחוי.

רב פפא אמר: אפילו תימא [תאמר] שהפרישו מאורתא [מהלילה הקודם] — קרבן שהוקדש בלילה אין נחשב למחוסר זמן אם הוא ראוי להקרבה ביום שלאחריו, דתני דבי [ששנה חכם בית מדרשו] של ר' ישמעאל: ולד של צאן ובקר (שפסול לקרבן עד יום השמיני ללידתו) בליל שמיני כבר נכנס לדיר עם חביריו להתעשר מעשר בהמה; וכדברי

ר' אפטוריקי, שר' אפטוריקי רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב, כז), ומכאן נלמד: הא [הרי] בלילה שלאחר היום השביעי כבר חזי [ראוי הוא] להקרבה. ומן הצד השני כתיב [נאמר]: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז), משמע: הא [הרי] בלילה לא חזי [אינו ראוי] עדיין!

הא כיצד אתה מיישב את הסתירה? לילה ראוי לקדושה שאפשר להקדישו כבר בלילה, ויום להרצאה שבו הוא נרצה לקרבן לה'. משמע שאף שאין הקרבן ראוי להקרבה כלל בלילה — ניתן אז להקדישו, ואין אומרים שהוא מחוסר זמן.

א בעקבות הדיון הקודם אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבהו, לימא קסבר [האם לומר שסבור] ר' יוחנן שבעלי חיים נדחין ושוב אינם ראויים להקרבה לאחר שנדחו פעם אחת?

אמר ליה [לו]: אין [כן], שאמר ר' יוחנן: בהמה שהיתה של שני שותפין, הקדיש שותף אחד את חציה שהיה ברשותו, וחזר ולקח (וקנה) מן השותף את חציה האחר והקדישה — הרי היא קדושה, משום שחלה הקדושה גם על חלקה הזה, ואולם אינה קריבה כקרבן.

ובהמה זו עושה תמורה שאם אמר על בהמה אחרת "זו תמורת זו" — גם האחרת קדושה, ותמורתה כיוצא בה שיש לה אותו דין עצמו, שהיא קדושה ואינה קריבה.

ושמע מינה תלת [ולמד ממנה מהלכה זו שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] שבעלי חיים נדחין, שהרי בהמה זו נדחתה מתחילה, כשהקדיש חציה, ולא היתה ראויה להקרבה. ושמע מינה [ולמד ממנה] שגם דחוי מעיקרא [מתחילה] הוה [הריהו] דחוי, ולא רק מה שהיה ראוי מתחילתו ונדחה, שהרי בהמה זו היתה דחויה מתחילה, משעה שהקדיש חציה. ושמע מינה [ולמד מכאן] עוד כי