א גמרא שנינו במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו. ומדייקים, כלל זה בא למעט: דוקא את הראוי לו — אין [כן], מקדש המזבח, ואילו את שאין ראוי לו — לא מקדש המזבח, ואף שעלה — ירד. ומעתה יש לברר: למעוטי מאי [למעט את מה]? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] קמצין שקומצים הכהנים מן המנחות כדי להקטירם על המזבח, שלא קידשו אותם בכלי שרת קודם ההקטרה, ואינם ראויים עדיין למזבח.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מדברי עולא? שאמר עולא: אימורי קדשים קלין (החלקים המוקטרים על גבי המזבח) שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן, ועדיין אינם ראויים למזבח, בכל זאת לא ירדו, משום שנעשו לחמו של מזבח!

ומשיבים: יש לחלק, הנך [אלה] אימורים קודם שנזרק דם הקרבן, לא מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם] כדי לעשותם ראויים למזבח, ואינם צריכים אלא לזריקת הדם. ואילו הני [אלה] הקמצים מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם עצמם] קידוש בכלי, ולכן אינם בכלל הראוי למזבח.

ב שנינו במשנה כי ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, למרות שנפסל להקרבה, אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו, ב) לומר שדבר הראוי להישרף על המוקד הוא שלא ירד. ושואלים: ורבן גמליאל נמי [גם כן], שלדעתו כל הראוי למזבח לא ירד, הכתיב [הרי נאמר]: "עלה על מוקדה"! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לאהדורי [להחזיר] פוקעין חלקי קרבן שמחמת האש ניתקו ועפו מן המזבח הוא דאתא [שבא], שצריך להחזיר אותם למוקד.

ושואלים: ואידך [והתנא האחר, ר' יהושע] הלכה זו שיש לאהדורי [להחזיר] פוקעין מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת לו] הלכה זו ממה שנאמר "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" (ויקרא ו, ג) שכוונתו: מה שכבר אכלה ממנו האש, אף שפקע — מחזירים אותו על המזבח.

ומבררים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מה לומד הוא מכתוב זה? ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד: דווקא עכולי עולה (חלקי קרבן שאחזה בהם האש ופקעו) אתה מחזיר למזבח, ואי (אין) אתה מחזיר עכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב שבהיכל. דתני [וכפי ששנה] ר' חנינא בר מניומי בר' אליעזר בן יעקב: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" — מכאן למדים שעכולי עולה שנפלו אתה מחזיר למזבח, ואי אתה מחזיר עכולי קטורת.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהושע], הרי לצורך עיכולי קטורת הוצרך כתוב זה, שאין מחזירים אותם. ומנין הוא לומד הלכה זו? ומשיבים: לאו ממילא שמע מינה [האם לא מאליו אתה למד] שעכולי עולה מהדרינן [מחזירים] למזבח? ומכאן הוא למד את שתי ההלכות.

ג שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד, שהרי נאמר "העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו, ב). ושואלים: ור' יהושע נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר]: על המזבח" ולא רק "על מוקדה"! ומשיבים: ההוא מיבעיא ליה [אותו פסוק נצרך לו] ללמד כדי להסיק ממנו את עיקרה של ההלכה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, וכך נדרש הפסוק: מאי (טעמא) קאמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כל הראוי למוקדה לא ירד — משום שמקדש אותו מזבח.

ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: "מזבח" אחרינא כתיב [אחר כתוב] ("כל הנוגע במזבח יקדש", שמות כט, לז), וממנו אנו למדים זאת. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהושע] מה הוא למד משני כתובים שנאמר בהם "מזבח"? ומשיבים: חד להיכא [אחד נצרך להיכן, למקרה] שהיתה לה שעת הכושר (זמן שהיתה כשירה) לעלות למזבח ואחר כך נפסלה, כגון בשר שנטמא, וחד להיכא [ואחר להיכן, למקרה] שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, כגון קרבן שנפסל בשחיטתו, ללמד שגם הוא לא ירד.

ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין לו שגם זה שלא היתה לו שעת הכושר, אם עלה למזבח לא ירד? ומשיבים: כיון שפסולין נינהו [הם] ובכל זאת רבינהו רחמנא [ריבתה אותם התורה] שלא ירדו, לא שנא [אינו שונה] אם היתה לו שעת הכושר, לא שנא [אינו שונה] אם לא היתה לו שעת הכושר.

ד שנינו במשנה: ר' שמעון אומר לגבי נסכים הבאים עם הזבח: בין אם היה הזבח כשר והנסכים פסולים, ובין אם היו הנסכים כשרים כשלעצמם אך הזבח פסול, הזבח לא ירד והנסכים ירדו. ובטעם הדבר תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: בכתוב ממנו למדנו כי קרבן פסול שעלה על המזבח לא ירד נאמר: "היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב), ויש ללמוד מכאן: מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאין בגלל עצמן. יצאו מכלל זה נסכים הבאין בגלל זבח ולא כקרבן לעצמם, שאינם בכלל אלה שלא ירדו.

ה ועוד שנויה ברייתא בענין משנתנו, ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז), שומע אני לכאורה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, בין שהוא ראוי ובין שאינו ראוי — תלמוד לומר בפסוק שלאחריו: "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים" (שמות כט, לח) ללמדנו: מה כבשים ראויין למזבח, אף כל שהוא ראוי למזבח. ר' עקיבא אומר: נאמר בכתוב שבספר ויקרא: "היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב), ללמד: מה עולה ראויה למזבח — אף כל ראויה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? אמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו [יש ביניהם], מר מייתי לה [חכם זה, ר' עקיבא, מביא לומד אותה] ממה שנאמר "עולה", ואם כן אף עולת העוף פסולה בכלל זה, ואם עלתה על המזבח לא תרד. ומר מייתי לה [וחכם זה, ר' יוסי הגלילי, מביא אותה] ממה שנאמר "כבשים", ומכאן שרק בבהמה פסולה הדין כן.

ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולמי שמביא אותה] מ"כבשים", הכתיב [הרי נאמר] גם: "עלה"! ומשיבים: לשיטתו, אי כתיב [אם היה נאמר] רק "כבשים" ולא כתיב [היה נאמר] "עולה", הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו נפסלו מחיים אם עלו לא ירדו, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "עולה", לומר שמדובר במה שעולה על המזבח, ולא בכבשים חיים.

ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולשיטת מי שמביא לו לדין זה] מקור מ"עולה", הא כתיב [הרי נאמר]: גם "כבשים"! ומשיבים: אי כתיב [אם היה נאמר] רק "עלה" ולא כתיב [היה נאמר] "כבשים", הוה אמינא [הייתי אומר] שכל דבר שראוי לעלות על המזבח בכלל זה, אפילו מנחה, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כבשים", לומר שרק בקרבנות מן החי מדובר, ולא במנחות.

ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין שיטת הני תנאי [תנאים אלה שבברייתא], ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, להני תנאי דמתניתין [לאותם התנאים של משנתנו]? אמר רב פפא: לגבי קמצים של מנחות שקדשו בכלי ונפסלו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לתנאי דידן [לשיטת התנאים שלנו של משנתנו] — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח ולאישים. לתנאי דמתניתא [לשיטת התנאים של הברייתא] — ירדו, שלשיטת שניהם, רק בעלי חיים אמורים בענין זה.

ובסיכום דעות התנאים בענין זה, ריש לקיש אמר: מנחה הבאה בפני עצמה, כקרבן בפני עצמו, ולא כנספחת לזבח, ונפסלה, לדברי כולן — לא תרד, לדעת ר' יהושע ורבן גמליאל — משום שהיא ראויה לאישים, ולדעת ר' שמעון — משום שהיא באה בפני עצמה. אבל לדברי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא —