פקודא תשיעאה שכינתא וכו': מצוה התשיעית היא, השכינה הנקראת אות ברית מצד צדיק יסוד עולם, שהוא יסוד, שכתוב, זאת אות הברית. זאת היא השכינה, והיא אות הברית. וכתוב, ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי וגו'. ביני, היינו בין עמוד האמצעי שהוא ז"א. ובין בני ישראל, היינו בין נצח והוד, המכונים בני ישראל. אות, זה צדיק, דהיינו יסוד. היא, זו השכינה. כי ששת ימים עשה ה' את השמים, היינו מכתר עד עמוד האמצעי, שהוא ת"ת, הוא שש ספירות כח"ב חג"ת. שאין שש בכל מקום אלא מצד אות ו' שהיא ת"ת. אף כאן ששת ימים פירושו ת"ת, עם חמש ספירות שלפניו, שהוא כולל אותם. אבל מת"ת ולמטה כבר אינו בחינת ז"א, אלא בחינת המלכות. ואין שביעי אלא מצד אות י' שהיא המלכות שהיא עטרה על ראש ז"א בסוד אשת חיל עטרת בעלה. ואז היא בבחינת חכמה עלאה, ונקראת, אות הוא לשון זכר. וכשהמלכות היא חכמה תתאה, נקראת אות היא, לשון נקבה. ולפיכך אות הוא, מנוקד עם חירק שהיא לשון נקבה, והכתיב הוא עם ו' שהוא לשון זכר.