לבתר אתפשט וכו׳: לאח״כ נתפשטה האמונה, שהיא הבינה, ויוצאים ממנה ב׳ בנים מכלל אחד, ומתחלקים לדרכיהם. הבן, שהוא ז״א, יוצא משניהם, מישסו״ת, והוא ה ו׳ של השם הקדוש הויה. הבת, שהיא המלכות, יוצאת מצד אמא, דהיינו תבונה, והיא ה׳ אחרונה של שם הקדוש הוי״ה. ואינה נשלמת אלא עם ו׳, כי המלכות אינה נשלמת אלא ע״י ז״א, משום שממנו ניזונית, דהיינו מקבלת שפעה. וע״כ צריך לכתוב צורת ה׳. שתהיה בה ו׳ תחילה, ואח״כ ה׳, כעין זה ה׳ שהם ז״א ומלכות הכלולים במלכות. הרי ה ו׳ עם ההתפשטות היוצאת ממנו, המשלמת צורת ה׳. דומים כמו נהר ההיא תבונה, היוצא מן י׳ שהוא ישראל סבא, כמו שנתבאר בצורת ה׳ ראשונה דהויה לעיל בדבור הסמוך. משום שממנו מן ה י׳, ניזונית ה ה׳ שהיא בינה, אף כאן ב ה׳ אחרונה צריכים לכתוב תחילה ו׳ ואח״כ למשוך ממנה צורת ה׳, כי ה׳ זו ניזונית מו ה ו׳. ו׳ זו, שבתחילת צורת ה׳, הרי הוא בן היוצא ממנו מן ה ו׳ דהויה, למטה, בתוך ה ה׳ האחרונה. כלומר, שהוא ז״א שבמלכות.