איש היה ולא אמר מתי היה ולא כן מי היה כי כל הזה הוא רמז על שהספר הוא משל ומלת עוץ גם כן לענין כמו שידעת זה כבר ושם איוב גם כן הוא לענין כמו שפרשתיהו לך בהקדמה. ואמנם מה שזכר בזה האיש התמות והיושר וכו׳ הוא לרמוז לך שהיה איוב נעדר החכמה וכן העיד הוא בעצמו תם אני ויעקשני, תם אני לא אדע נפשי, וידע אלוה תומחי, עד אגוע לא אסיר תומחי, ועל מדת היושר אמר ידעתי כי אני אצדק, מה נמרצו אמרי יושר. ועל יראת השם שהעמיס על עצמו אמר דרכו שמרתי ולא אט, מצות שפתיו ולא אמיש וכו׳ בחנני כזהב אצא; וסר מרע היא מדה שהיא מיחס אחד עם התמות ואין ביניהם הפרש, ועל היות׳ סר מרע אמר אם תדברנה שפתי עולה וכו׳ ולא נתתי לחטוא חכי, וכל הפסוקי׳ שהיה איוב אומר על עצמו הם ראיה שהיה ראוי להיותו נקרא בהם ומכונה עליהם, ועל זה יהיה כונה מן המחבר לסדרם בתחלת הספר בעבור שהוצרך גם כן לקראו בהם בתוך דברי חבריו כמו שתראה שאליפז זכרם על איוב נאמרו הלא יראתך כסלתך וכו׳ זכר נא מי הוא נקי אבד וכו׳ ושם נקי הכניס אליפז תחת וסר מרע ובאמת מי שהוא נקי מן החטא הוא סר מרע בלא ספק. ואם ירצה אדם לשאול על זה למה נקרא ירא אלהים והלא הוא היה תופש על דרכי השם אשיב שהמחבר קראו ירא אלהים מפני שלא יצא מדעתו בזמן הכעס כשאר בני אדם שדרכם להיותם נמשכים אשר כעסם ואיוב אמר גם את הטוב נקבל והשיב לאשתו יהי שם ה׳ מבורך. ונקרא איש תס כי בדבריו שהיה אומר לחבריו לא כיון בהם לשום דיבור רע ולא לכונה רעה אבל בחום לבו היה טוען עם חבריו במה שהיה מאמין ובעבור זה הקדים לזכור בו מדת התמות תחלה לרמוז כי אם היה איוב נוטה בדבריו מקו האמת והיושר שהכל היה מתמות חכמה וידיעה שהיתה בו ושלא היתה כונתו לפרץ או להרס על דרכי השם והראיה בזה שלבסוף נתחרט וחזר מכונתו הראשונה.

אחר שספר שם האיש ספר תולדות בניו ואמר שהיו לו שבעה בנים שהשבעה הוא מספר ידוע לימי השבוע ולשאר ענינים טבעי׳ וכיון גם כן למספר ממוצע בבני׳ אינו נוטה לריבוי ולא למיעוט כי אם היו בניו פחות משבעה בני׳ לא היה נקרא בתוך אנשי דורו עשיר מבני׳, וכיון להיות לאחד מהם אלף צאן כי כן יפול המנין אלף לאחד אשר הוא עושר ממוצע, וכיון לשלוש בנות לבד מפני שריבוי הבנות אינו הצלחה כריבוי הבני׳ והיו כמספר הגמלי׳ אלף גמל לכל אשה כדי להיותה עשירה כאחד מן הבני׳ כי הגמל ערכו שלשה כבשי׳ לא יותר, והממשל שחבר ספר איוב כיון בלא ספק לכל אלו הכונות.

המספר מחמש מאות צמד בקר ואתונות היה לצורך שני עניני׳ האחד שאם הבני׳ היו רוצי׳ להפרד מאביהם שיהי׳ נשאר לאביהם עושר שני מלבד עושר הבני׳ כדי שיוכל לשבת בכבוד גדול בין גדולי הדור, והענין השני היה לצורך המקרי׳ שיקרו על בני אדם מגזרת מלך או מסבה אחרת מן הסבות הבאות אל בני אדם שממונו ימלטנו מהם. ועבודה הוא הקרקע כמו השדות והכרמי׳ והגנות והפרדסי׳ כי בכל מה שזכר ישלם עושר בני אדם גדול, שהגדולה כוללת הכבוד והעושר ושאר הענינים הנמצאי׳ באנשי׳ השלמי׳ בעושר, ומלת קדם ירצה בו מכל מה שהי׳ לפניו ואפשר שירצה לומר אנשי מזרח.

זכר זה הסדר והוא שהתקבצו בבית אחד מפני שזוכר למטה שכלם היו נמצאי׳ בבית אחד כשנפל הבית עליהם, וזכר גם כן שהם הלכו מעצמם בעסק המפורסמות ולא הלכו ברשות איוב אביהם כי היראי אלהי׳ אינם מתקבצי׳ בבית המשתה ואפילו עם בניהם ואנשי ביתם ועל כן כשקראו בני איוב לשלשת אחיותיהם לא קראו אביהם.

והיה הוא בעצמו מתעסק בזה המעשה שלא יהיה הוא חייב על בניו כשהיה מניח אותם לעשות חפצם בדבר שלא היה מותר להם לעשות ממנו יותר מן הראוי כי הם היו עושים פעולת המשתה שהוא בכלל המפורסמות יותר מן הרשות ובעבור זה הריבוי היה מוכרח לכפר עליהם ולקדשם מחטאתם בכל זמן שבניו היו עושים אותם המעשים.

אם הייתי מפרש זה הפסוק כפשוטו הייתי מעדת הכופרי׳ אבל אני אפרשנו על דרך החכמה ואהיה מכת המאמיני׳ ומעדת המאמינ׳, וקודם שאפרשנו אקדים הקדמ׳ ואומר כי עדת הסב לי׳ אשר באומתנו היום הם באמונתם בדברי הנביאי׳ נחלקו׳ לד׳ כתות מהם כת אשר יאמינו כי כל הדברי׳ אשר ידברו בהם הנביאי׳ אין בהם דבר שלא יהיה כפשוטו ולא ירגישו על המנעות כלל וישימו הנמנע ושאינו נמנע על גדר אחד ואפילו אם יפליג המשל להיותו נמנע בתכלית ההמנע אין בהם שום ידיעה ולא שום הרגשה באותו המשל שיאמינו שהוא למשל אבל יקחוהו כלו כפשוטו ויבינוהו כמשמעו ועל זה הכת אמר שלמה אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאי׳ ינוח, והכת השני היא בגנות ובהריסה למטה מן הכת הראשון והם אנשי׳ אשר בראותם בדברי הנביאי׳ משל מן המשלי׳ ויפליג אצלם המנעותו יראו שאם יבינוהו בפשוטו יהיה זה בתכלית הגנות והדופי ויאמרו עליו שהוא משל. וכשיראו שאין הפלגה להמנעותו יסכימו בעצמם לאמ׳ שאינו משל אבל הוא כפשוטו כי סכלותם תחזק בהם ותפרוץ פרץ על פני פרץ להיות שכלם נגד באף סכלותם ונמשך בחמת אכזריותם להוציא כוונת הנביאי׳ ממקומה ולהחליף הנסתר בגלוי והודאי בבדוי בהאמינם מה שאין ראוי להאמין בדברי השם ית׳ כמו שאמ׳ על כמו זה הכת הוי החוקקי׳ חקקי און וכו׳ האומר׳ לרע טוב וכו׳, והכת השלישית הם אנשי׳ מסופקי׳ שאין להם חכמה וגבורה לגזור על המשל שהוא משל והם מסופקי׳ בו ופעם יאיר עליהם אור שכלם להיותם נוטי׳ אחר הדעת האמתי במשלי הנבואות ופעם יפסק בהם אורם ולא תשיג דעתם כלל לבוא עד תכלית הכוונה בדברי הנביאי׳ ומשליה׳ ופוסחי׳ על שתי הסעיפי׳ ועומדי׳ תלויי׳ באמונתם וסברתם בדעות האמתיות ובדעות השכליות ועל כמו אלה האנשי׳ אמר הפסוק יומם יפגשו חשך ובלילה ימששו בצהרי׳ וזה הכת קרוב מן הכת השני אבל אינו הוא בעצמו אם תשתכל בו; ויש גם כן כת רביעי, והם אנשי׳ שאומרי׳ כי כל דברי הנביאי׳ הם סתומי׳ כל כך עד שאין משיבין דבריה׳ ויניחום כפשוטם כולם כאשר הם ואינם סומכי׳ על עצמם לבחור להם דרך מפורש לומר על מה שהיה באמת משל שהוא אצלם גם כן משל אבל אומרי׳ שאין בדברי הנביאי׳ משל אלא מה שיזכור בהם שהוא משל ושאר הדברי׳ והנבואות שלא יזכור בהם משל אינם משל ומה שלא יבינו מפשוטי הנבואות אינם אומרי׳ שיהיה משל לשום דבר מן הדברי׳ או לשום ענין מן העניני׳ אבל תולי׳ דברי הנביא ההוא ללא ידיעה מהם ולהעדר השגה לדעת כוונת הנביאי׳ וגם מזולתם אינם רוצי׳ לקבל שום דרך שיוציאם ממכשול אמונתם וממרי דעתם. וזה הכת גם כן קרוב מכת המסופקי׳ אבל אינם מין אחד, ועל זה הכת אמר שלמה אוטם אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה, וזה הפסוק שאנחנו עתה בפירושו מענין בני האלהי׳ והשטן ושאר הסיפור כולו הוא מזה המין אשר זכרנו עתה, כי יש אנשי׳ שיאמינו שעכ״פ השטן בא לפני השם ושהשם דבר עמו ואין זה הדעת עמם מכת הנמנע אבל יקחוהו מכת האפשר הקרוב ויאמינו שהסיפור הזה כלו יהיה כפשוטו וכמשמעו ואלו הם מכת הראשון שזכרנו. ויש אנשי׳ שהם מסופקי׳ בענינו ואינם גוזרי׳ שהענין היה משל ולא גם כן יאמינו שהוא כפשוטו ואין מי שיוכל להוציאם מכוונת׳ זאת אבל אומ׳ כי הענין מסופק ואילו ממין הכת השני. ויש כת אחרת שאומרת כי זה הספור הוא ספור נעלם מאוד ושהידיעה נעדרת מכל אדם לדעת אמתתו והם מוסכמי׳ לעמוד כל זמניהם בזה הדעת ואלו הם מכלל מכת הרביעי וקרובי׳ גם כן מכת השלישי, ומזה מכת האחרון ראיתי הרבה בני אדם אשר בעקשותם ומרי סכלות׳ בורחי׳ מן המקומות אשר ידרוש בהם שום אדם מזה הענין או שירצה לבאר לפניה׳ שום דבר חכמה טבעית או מחכמה אחרת ואומרי׳ כי הם חכמות חיצונות ולא ירגישו כי הם חכמות פנימיות אמיתיות נמשלות לאבני׳ טובות ומרגליות ולא להם ולא למשליה׳ מזה הכת חוברו ספרי החכמות ולא להם גם כן חברנו אנחנו פירוש משלי ולא פירושנו זה, אבל חיברנוהו וחידשנוהו למי שלבו בחכמה זך ונבר ומבין דבר מתוך דבר, ונאמר כי מה שהוא ראוי תחלה לשאול בענין בני אלהי׳ הוא מדוע זכר לנו בזה המקו׳ כי בני האלהי׳ האלה באי׳ להתיצב על ה׳ והלא לא דברו לשם כלל ולא הושאלה ממנה ית׳ גם כן, אם כן מה צורך היה למחבר זה הספר לזוכרם בזאת הפתיחה, ואם תאמר שישיבה שלמעלה היא כך להיות שם מלאכי׳ אם כן זכירתם בזה המקו׳ ללא צורך היתה מאחר שהשם לא דבר להם ולא הם דברו לו מענין איוב, אם כן היה די לזכור הכנסת השטן לבדו ויציאתו מלפניו, אבל זה הענין ממציאות בני האלהי׳ והשטן באלו ההכנסות כאחד הוא להורות על מה שהתבאר בו מן הענין הטבעי הרמוז עליו והמבין יבין. ועתה ראוי לנו לזכור תחלה על דרך קיצור כוונת הרב במה שזכר בענין בני האלהי׳ והשטן בחלק השלישי מן המורה ואחר כן נוסיף אנחנו ביאור אע״פ שאני בזה פורץ גדר כי לא היה ראוי לגלות אילו העניני׳ הנסתרי׳ לכל אדם מפני שהם עניני׳ יקרי׳ ועליוני׳ בעיני החכמי׳ הגדולי׳ ונבזי׳ ושפלי׳ בעיני ההמון מפני שאינם יודעי׳ שיעורם ולא יכירו מעלתם, וכמה הפליג הרב לעשות הישר בזה הענין כשלא גלה סודותיו בספר המורה אבל זכרם ברמז באמרו תמיד והבן הזה, ובאמרו וממה שצריך שתתעורר עליו והדומה לזה כי אפילו דעת אליהוא לא רצה לגלות מפני שהיה דעת זר להמון אע״פ שהיה קרוב מאוד לחכמי׳ כל שכן בענין השטן וענין בני אלהי׳ שלא היה ראוי לגלות אלא ברמוז, דע כי הרב ז״ל הודיעך תחלה שהשטן בא בכלל בני האלהי׳ בשני הפעמי׳ כי אע״פ שבא השטן בפעם הראשון ובשני מכל מקו׳ לא אמר בשטן להתיצב עליו אלא פעם אחת ואמר לך שענין אמרו גם השטן ולא אמ׳ ויבאו בני האלהי׳ והשטן עמהם כאחת היה לענין רמז, ושענין להתיצב על ה׳ הנאמר בבני האלהי׳ והשטן הוא ענין אחד בעצמו עם ענין אמרו גם כן בנבואת זכריה מהתיצב על אדון כל הארץ הנאמר על ארבע רוחות השמי׳ הידוע ענינם, ובאר לך הרב אחר מכאן וגלה לך כל הסוד הזה באמרו לך כי יחס בני האלהי׳ ויחס השטן אינו דמיון אחד ולא יחס אחד במציאות, וגם אמר מתחילת הספור על השטן בעצמו ואין בינו ובין העליוני׳ יחס כלל ואין לו בו צד הכנסה כלל, ואמר אבל בני האלהי׳ יותר קיימי׳ תמידי׳, ואמר גם כן שהשטן יש לו חלק במציאות למטה מבני האלהי׳ זה מה שהספר הרב על בני האלהי׳ ועל השטן וכמעט שדי רמז במה שהעידותיך על ענין זה אע״פ שלא הוספתי דבר על מה שזכר הרב אבל מפני שלא מלאתי חסרונך במה שפירשתי לך מדברי הרב אני מוכרח עתה לפרוץ פרץ ולעבור גדר השבועה שהשביע הרב בהקדמת ספרו, ואוסיף לך רמז ביאור עד שתבין ענין בני האלהי׳ והשטן ונפש איוב גם כן מה שאמר השם לשטן בסוף המעשה הספור אך את נפשי שמור. דע כי בני האלהי׳ הוא רמז לצורות אשר לאישי הנמצאות הטבעיות והמיניות ויען ה׳ וענין השטן הוא החומר אשר אותם האישי׳ הטבעי׳ מורכבי׳ משניהם ר״ל מן החומר והצורה ומה שאמר באחרונה אך את נפשו שמור הוא דבר מורה על השארות הנפש כמו שבאר הרב באמרו בזה הענין והוא הדבר הנשאר מן הנפש והוא שאין השטן שליטה עליו, סוף דבר שאם תרצה להבין אלו העניני׳ השתכל בכל דבר ודבר והנהיגהו לפי העניני׳ הטבעיי׳ ואל תונה עצמך להיות מטה שכלך לשום דבר אחר חוץ מן העניני׳ הטבעיי׳ שהרי תוכל לראות ולדעת כל מה שסדר הרב בתחלת זה הספר שהכל הוא הולך אחר המאמרי׳ הנזכרי׳ בספרי הטבעי׳. וגם תמצא בפרקי׳ הרבה במורה הנבוכי׳ שזכר קצת מאלו העניני׳ אחד מהם בזכרו מיני הנמצאות שאמ׳ בהם שהם תמידי׳ ומסודרי׳ מיושבי׳ ומקיימי׳ במציאותם כמציאות אישי הגלגלי׳ וגם בפרק צלם ודמות זכר הצורה הטבעית והצורה המינית ואני אוסיף לך ביאור בזה הענין ואפרש לך דברי הרב אע״פ שהם דברי׳ סתומי׳ וחתומי׳ ולא יבינם אלא מי שמבין מדעתו אילו העניני׳ מהרגל שהרגיל בהם או מחכמה שתהי׳ לו מספרי׳ אחרי׳, דע כי מה. שאמר הרב על השטן ויש לך חלק אחד במציאות למטה מהם כלומר מבני האלהי׳ האמת אמר כי מדרגת החומר הנקרא שטן למטה ממדרגות הצורות כמו שזכרו זה כל הפילוסופי׳ וכמו שזכר זה אבונצר אלפרבי בספר ההתחלות בהיותו זוכר מספר כל המדרגות מן השי״ת עד החומר השפל אשר אתנו, ומה שאמר שאין יחס השטן ובני האלהי׳ יחס אחד זה גם כן מבואר מן הענין הטבעי והוא שהחומר מיחס ההוויה וההפסד ומשתנה תמיד והצורות המיניות אינם נפסדות, וזכר גם הרב שבני האלהי׳ באו להתיצב על ה׳ והשטן בא עמהם ובכללם כי לא אמר ויבאו בני האלהי׳ והשטן להתיצב על ה׳ כאלו הכל יחס אחד אבל אמר ויבאו בני האלהי׳ תחלה ואחר כן ויבא גם השטן בתוכם. ומאמר כמו זה אמנם נאמר במי שבא בלתי מכוון לעצמו ואינו מבוקש אבל בא בכלל הנכנסי׳ זה מה שאמר הרב. ואני אבאר לך זה הענין כמו שבארתי מה שלמעלה מזה כל מה שזכר הרב משותף השטן עם בני האלהי׳ ושהשטן בא עמהם כמי שלא בא לצורך עצמו ומה מאד הפליג הרב לדקדק בזה הדבר המופלא ומאד עיין בו עיון טבעי וזר בהפלגה והודיענו בזה הרמז המופלא והדק לכל מה שזכרו הפילוסופים בענין החומר והצורה ושיתופם ומדרגתם בספרי׳ הטבעי׳, כמו שזכר מענין זה בספר השמע הטבעי לאריסטו שאמר שהחומר אין מציאותו לעצמו אלא לצורך הצורות ותכלית מציאותו הוא כדי להעמיד הצורות והחומר למטה מהצורה במעלה, והצורה היא הראויה להיותה נקראת בשם טבע יותר מן החומר ונם ידוע שהחומר אין בו צורך אלא ללבוש הצורות תמיד צורה אחד פשוט צורה כמו שהתבארו אילו העניני׳ בדברי׳ יותר בספרי׳ הטבעיי׳ ומפני מציאות החומר עם הצורות והכרח, שיתופם נאמר בשטן להתיצב על ה׳ בפעם השנית, וזה היה מה שאמר הרב על השטן וגם יש לו חלק אחד במציאות, ומה שאמר הרב למטה מהם כבר התבאר למעלה, ואחר כל זה הוסיף הרב לבאר לנו ענין החומר הנמשל לשטן ומעוט חשיבותו ורוב גנותו נזכר השטן ואמר שזה השטן הוא שט בארץ ומטלטל ושאין בינו ובין העליוני׳ שום יחס בשו׳ פעם וכל ענינו ותשובתו אמנם היו בארץ לא יותר כמו שתראה שזכר כגון זה הענין בעצמו בתורה בזכרו הנחש שאמר בו מה שדומה למה שנאמר בשטן באמרו על גחונך תלך ועפר תאכל, והוסיף הרב עוד ביאור בזה הענין והודיענו טבעו החומר ואמר כי כל ההפסד הבא על האדם הוא בא מצד החומר והוא מה שאמר באיוב שזה האיש התם והישר נמסר ביד זה השטן וכל מה שהיה בו מן ההפסד בממונו ובבניו וגופו היתה סבתו השטן הרמוז בו החומר כמו שבארנו. כי כל ההזקי׳ הבאי׳ על האד׳ כולם הם באי׳ עליו מצד החומר. ובאר הרב גם כן שזה המצב כלומר להתיצב על ה׳ ומצב זכריה הנאמר בו גם כן מהתיצב על אדון כל הארץ הוא ענין אחד וענינם שכל זה בא מסבתו ית׳ ושהוא ית׳ המציא זה החומר כמו שרמז בתורה מזה הענין המופלא באמרו ותחת רגליו על החומר הראשון שהוא מסיבתו אשר הוא סבת כל שאר החמרי׳ -. ואם תרצה לפרש אדון כל הארץ ירצה בו הגלגלי׳ אשר הם אדוני הארץ ומהם ישפע מה שישפע אלו הנמצאות אשר מתחת גלגל הירח אין הזק בזה מאחר שהכל סבתו ית׳ כלומר תחתוני׳ ועליוני׳, הנה בארתי לך ענין בני האלהי׳ והשטן, ובארתי לך כל מה שזכר הרב מזה הענין בספר מורה הנבוכי׳ בחלק השלישי כי בבארי לך כל דבריו שזכר בזה הענין התבאר לך כל מה שיהיה צריך לבאר בזה הפסוק כי זה הפסוק אשר יזכור בו בני האלהי׳ והשטן הוא חלק גדול מאד מכוונת זה הספר כי בעמדך על כל מה שפירשתי לך עתה ומה שפרשתי לך בהקדמה עם היותר יודע הארבעה דיעות אשר לחבירי איוב עומדת על כוונת הספר הזה על השלמות עם השלימי לך לבאר דעת אליהוא הנוסף על דעת איוב אחר מחבריו כי זה לבדו אתה חסר, ואני אזכרהו לך בהגיענו לענין אליהוא וכל מה שנשאר מעתה לבאר מזה הספר הוא. פשוטי הפסוקי׳ ומליצתם וויכוחם קצתם עם קצתם כמו שנבארם בעזרת שדי בהגיענו למקומם. על מי שמפרש אלו העניני׳ כפשוטם יש לשאול למה הבורא היה שואל והלא אין דבר שיהיה נעלם מלפניו, אמנם מפני שזה הסיפור בכללו הוא משל הנהיגו המחבר על דרך אנשי העולם שהאדם כשירצה לדעת שום חידוש ישאל לאחד מחבריו מאין תבוא, והשטן ענהו משוט בארץ כאלו הוא היה ממונ׳ על ענין זה לחפש הארץ ולדעת מי העושה הטובות ומי העושה הרעות בה,

יש לשאול גם כן בזה הפסוק לפי הפשט מדוע אמר שאין כמוהו בארץ זה דבר מופלא שאדם אחד לבדו יהיה בכל העולם שלם ולא יהיה בכל העולם אדם אחר כמוהו והיה לשטן להשיב כי אנשים אחרים היו בעולם כאיוב ביראת השם וביושר ובתמות.

וכי חנם יש לאיוב כל אלו המדות הטובות אלא בשכר הטובות שעשית עמו, ועוד יש לשאול למה היה לו לשטן לתפוש על הבורא מדוע נתן לו העושר לאיוב בעבור שהיה ירא אותו ועוד היה לו לדעת שבעבור דבריו לא היה עושה הבורא עול לאבד ממון איוב ולהמית בניו ולמסור גופו בידו של השטן מאחר שנתן לו זה בשכר יראתו וישרו או נאמר שהשטן היה יודע כל זה אבל היה מכוון לדמות לבורא ולהוציאו מדעתו בפיתויו כאלו היה השם ית׳ אשה אחת סכלה או נער קטן סכל וזה דעת מגונה מאוד ורחוק מהיותו אפילו לדעת מי שיאמין שזה הכל היה כפשוטו. ואם תשוב ותאמר ואם היה זה משל מדוע סדר הממשל דבר שאי אפשר ושהוא קשה לציירו אשוב לך שאם היה בעל השאלה הזאת חכם ומרגיש בפילוסופיה והיה יודע אלו הדברי׳ לאי זה מן העניני׳ הם משל לא היה מקשה עלי בזאת הקושיא כי אין במשל דבר זר ולא קשה מלציירו.

שכת מענין הנני סך את דרכך בסירי׳, כלומר היית לו כסכה וכמגן לכל מי שרוצה להזיקו וכמוהו הסר משוכתו והיה לבער. ופי׳ הפסוק שהשטן אמר לבורא כאדם שמדבר לחבירו ולא ידע שום דבר מעניניו, ואמר לו ולמה לא יהיה איוב ירא אותך כי את שמרת כל מה שיש לו מסביב וגם ברכת כל מעשה ידיו וכו׳ אם כן מן הדין יש לו להיותו ירא שמים ואוהב השם. ולפי אמיתת המשל יהיה כל זה הסדר מעושר ומברכת מעשה ידיו כוונה מן המחבר להודיע כי סבת הפסדם ואיבודם הוא החומר הרמוז אליו שם השטן ושטבע המציאות חייב כן להיות כל הפסד והזק בא מצד החומר ומסבתו לא מצד הצורה שהרי תוכל לראות אם תשתכל בכל זה הענין מראשו ועד סופו שבני האלהי׳ לא היו נשאלי׳ מן הבורא כלל ולא גם הם דברו אליו כלל לא היו מקדימי׳ לבקש על דעת איוב כמו שהיה השטן מקדי׳ ובא לפני ית׳ כדי להלשין את איוב ולאבד ממונו וגופו. ובזה הכל לא זכר בו בני האלהי׳ ולא מה שנגזר על איוב היה בהסכמתם אבל היה מציאותם והזדמנותם לפניו ית׳ כמו שבארתו בפסוק ויהי היום.

אחר שהשטן אומר לבורא על דרך הציווי בלא היותו מקדים על זה שום הקדמה אחרת כמצוה לחברו או לעבדו ואמר לו שישלח ידו ויהיה נוגע בכל אשר לו להשחיתו ולאבדו בלא סבה ועתה יבא נא הסכל המאמין זה הפסוק כפשוטו והוא נשען על זה השקר ועל זאת והכפירה הגמורה והוא שזה השטן או זה הרוח בא לפני הבורא ית׳ להזהירו ולצוות לו לעשות זה הרשע וזה החמס להשמיד אדם שהשם קראו עבדו ואיש תם וישר ירא אלהי׳ וסר מרע והשטן יהיה מעיז פניו לפני הבורא ויאמר לו לשרש עבדו זה מעשרו ומבניו באמור לו וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך עם שהיה השטן יודע לבו של איוב מה היה עושה אחר היות לו ההפסד ההוא יותר מהבורא עד שיהיה אומר לו אם לא על פניך יברכך או נאמר שהבורא בדבר לו השטן נתבלבלה דעתו ושכח כל מה שהיה יודע ושב כשאר בני אדם שיתבלבל דעתם וישתוממו אם היה השטן מדבר להם די לזה הסכל גנאי ודופי בפסוקו׳ שעברו אם יאמינם כפשוטם עד שיוסיף על חטאתו פשע בהאמינו גם כן זה הפסוק כפשוטו׳.

ונראה מפשוטו של זה הפסוק שהשטן נצח לבורא ית׳ עד שהבורא נטה אחר דעת השטן בכל מה שאמר לו יהיה נפתה לדבריו ושמע לעצתו שאמר לו וגע בכל אשר לו ויש לתמוה על זה כמה פעמי׳ יותר מתמוה על מה שעבר כי היה בלא ספק לפני׳ משורת הדין שהוא ית׳ שאין לפניו לא עולה ולא שכחה שיהיה שומע לדברי השטן במעשה העול הגמור, חליל׳ לאל מרשע ולשדי מעול על זה הדעת הזר והאכזר להאמין שום דבר מזה כפשוטו כי אין זה נסיון שאמר אדם שהבורא רצה לנסות את איוב אם יהיה כופר בו ורצה להרוג בניו ולהפסיד ממונו כדי לראות אם יצא איוב מאמונתו ויהיה כופר בו אין זה אפילו לשום סכל לחשוב בו ולהעלות זאת הדעת על לבו כי בזה הדעת תהיה יותר כפירה מכפירת המאמין מה שעבר, ואם תשאלני ותאמר לי ולפי היות זה כלו משל מה יהי׳ פירוש זה הפסוק, אשיב; כבר ידעת ממה שבארתי לך מה הוא ענין השטן בכל זה הספור ורמז לך בזה הפסוק שכל פעולות האדם ותנועותיו ומוצאיו ומובאיו שהם צרכי הגוף הם קיימי׳ באדם עם מציאות גופו אשר הוא החומר הנושא אותם וכל זה ביד חומר האדם אם הוא דבר הפסד החומר יהיה סבתו ואם הוא מעניני׳ אחרי׳ מצרכי הגוף גם כן החומר הוא צריך להם ונפקד עליהם, ומה שאמר רק אליו אל תשלח ידך יהיה רומז בזה אל צורתו השכלית הנבהלת מן החומר בכל עניניה וכוחותיה וזה שפירשתי עתה הוא דקדוק יתר בזה הענין כי הכוונה בזה המאמר שצוה הבורא לשטן הוא להמשך המשל אחר הענין הנרצה בו, והוא שכל מה שהי׳ לאיוב ואפילו גופו הו׳ נמסר ביד השטן כמו שהתבאר זה הענין וכוונתו במה שעבר, ושהבורא שצוה זה הציוי הוא להורות שהוא סבת כל זה כמו שהתבאר זה גם כן למעלה מזה, ומה שאמר ויצא השטן מאם פני ה׳ יהיה גם כן רמז למה שהתבאר מזה הענין והוא שאין לחומר שתוף עם הענינים האלהי׳ ואם לא, ראה והשתכל בזה המשל המופלא כי לא תמצא שיאמר בשום מקום מזה הספור שבני האלהים יצאו מעם פני השם כמו שזכר בואם לפניו.

התחיל לספר סדר ההפסד שבא לאיוב הפסד אחר הפסד וכל זה במיצוע השטן וספר היום ולא אמר אי זה היום הי׳ מן השבוע ולא מן השנ׳ וכל זה רמז שהענין הנמשל הוא בכל זמן ותמיד ואין צריך להאריך בפירש זה הענון כי כבר התבאר במה שעבר, וזה הסדר שספר עתה כבר הקדימו בהיותו מספר הקפת ימי המשתה ונראה מזה כי זאת ההקפ׳ שזכר בזה המקום היתה הקפת שניה מפני שאמ׳ בבית אחיהם הבכור כי לא היה ההפסד הזה שהתחיל בהקפ׳ הראשונ׳ שהרי אמר כי בהיותם גומרי׳ הקפה אחת היה איוב מקדשם ומעלה עולותיו בעבורם אם כן היה זה אחר הקפות רבות או ההקפה השנייה.

אמר שבא לו המלאך שזה היה שליח ששלחו בניו של איוב להודיע לו זה המקרה והוא שאומת שבא נפלה עליהם ולקחו האתונות והבקר והרגו הרועי׳ אותם ונשאר השליח לבדו בענין ולספרו לאיוב.

ספר במהירות כמו שליח אחר שליח להראות הפלגות הפסד איוב ושלא נמצא לו מי שיהי׳ מאריך על צרותיו אפילו מעט זמן, וספר שהאש נפלה מן השמי׳ ואכלה הצאן והנערי׳ ושנמלט אחד מן הנערי׳ כדי להגיד זה לאיוב, הפליג בספור זה המשל מאד יותר מהפליגו בשאר הספורי׳ והוא שאמר שהאש נפלה מן השמי׳ ואכל׳ שבעת אלפי צאן והרועי׳ אותם שהיו למיעוט עשרים איש ואמר שהאש שרפם, זה דבר באמת שכיון בו הממשל לספר בו מה שאי אפשר להיות אלא אם היה זה על דרך הפלא כי לא הי׳ דבר זה דבר שהי׳ כנהוג הטבעי כי אש הברקי׳ הם היורד׳ למטה בתנועתם החזקה ושורפים אילן אחד או אדם אחד אם יפגשם אש הברק החזק, אבל שישרוף שבעת אלפי צאן ונעריהם ברגע אחד או ביום אחד זה דבר שאי אפשר לפי הנהוג הטבעי אבל זה הכל היה להפלגת המשל כדי להורות שאין מי שיחשוב כי כל זה הענין הי׳ כפשוטו ושהוא רחוק מן הציור השכלי וקשר הממשל הזה בחכמתו נמנע אחד בין שני אפשרי׳ קרובי׳ וכל זה עשה המחבר כמתכוון לרמוז מן הנמנע האחד על ששלשתם הם משל.

ספר בזה המקר׳ השלישי שנפל עליו בהפסד׳ הגמלי׳ וספרו על הנהוג הטבעי והוא שבאו השבאי׳ ולקחו הגמלים והכו את הנערים שהיו שומרי׳ אותם וזה הספור הוא ממין מספור הראשון באפשרות ואל כל זה כיון המחבר ספר איוב כדי שלא ירגיש במשל מי שאין ראוי להרגיש והניח בזה מקו׳ לדעת האורדי׳ ולאותם שלא תנוח דעתם על ממשלי׳ וכיון גם זה בספור הדבר הנמנע לחזק על אמונת המאמין כי זה הענין משל כמו שזכרתי זה כבר.

זה הספור הוא אמצעי עומד בין שתי אפשרים האחד רחוק והאחד - קרוב כי זה המקרה מנפילת הבית ברגע אחד על בניו ועל בנותיו ועל הנערי׳ שמתו כולם מן הנפיל׳ ההיא הוא דבר רחוק מצד וקרוב מצד, רחוק מצד מפני ששש להפלא עליו שתבא רוח ותפל הבית על כל מי שבתוכו ולא ימלט אחד מהם, וקרוב מצד מפני שרוח יש לו כל כך חוזק עד שאינו רחוק מהיותו פועל כל זאת הפעולה החזקה וישאר הדבר הזה אמצעי בין הנמנע ושאינו נמנע והוא מין בפני עצמו בלתי דומ׳ לאחד משני המיני׳ האחרי׳ מן ההפסד, וכן יהיו אלו הארבע פני׳ מן ההפסד נחלקי׳ לג׳ מיני׳ מן האפשרות הראשון מהם והשלישי הי׳ קרוב באפשרותו והשני הי׳ רחוק מאד באפשרותו והרביעי הי׳ האמצעי באפשרות, וכבר התבארו כולם באפשרות הפסדם וכל זה היה חכמ׳ מן המחבר שזכר הפסד איוב מורכב מן הנמנע ומן האפשר מן הנמנע להיות לרמוז לו שהענין משל על כל פנים וכל שכן למביני׳ ולבעלי הדעת ומן האפשר להסתתר וליישר דעת ההמון והממאני׳ כמו שבארנו זה למעלה. והוסיף המחבר לתת רמז אחד באמרו ויפל על הנערי׳ ולא זכר הבני׳ והבנות בנפילת הבית אלא הנערי׳ לבדם כי בכל זה הרא׳ כוונתו כי הענין משל כי אין גנאי למושלי׳ אם יוסיפו או יגרעו או יחליפו דבר בדבר.

כוון המחבר לזכור ענין ההשתחויה להפליג על יושר איוב ועל יראתו ותמתו שאע״פ שאבד כל מה שהי׳ לו לא סר להודות לבורא ומהשתחות לו על הצרות כמו על הטובות.

זה הפסוק מור׳ גם כן על הפלגת יראתו בשם ועל הפלגת שאר מדותיו באמרם כדברי׳ האלה אחר היות לו כל אותו ההפסד שזכר לגליו ועל ענינו, וחוק זה הענין עליו מאד באמרו אחר כן וכו׳.

תפלה הוא מענין היאכל תפל מבלי מלח והוא הדבר שאין לו שום טעם נוטה לשום איכות מכל מיני הטעמי׳ ופירושו שלא הוציא מפיו שום דבר שיהי׳ נאמר בלא טעם כלומר שהיה נוט׳ לשום צד כפירה או לשום צד מדברי מינות ולא לשאר הדברים שיוכל אדם לתפוש עליו בהם.