הסתכל בזה הפסוק איך הוסיף בזה המצב השני להתיצב על ה׳ עם זכרו השטן מה שלה עשה כן מתחלה, כי בתחל׳ לא זכר להתיצב על השם אלא על המלאכי׳ לבד, וכבר פירשתי לך זה הענין באר היטב למעל׳ מזה במצב הראשון ואין צרוך לשנותו פעם אחרת.

השתכל גם כן איך שנ׳ בזה הפסוק דבר זה והוא שאמר לשטן אי מזה תבוא ובפעם הראשון אמר לו מאין תבוא, נרא׳ לי כי זה השנוי הי׳ מפני שירגיש המבין סוד זה הענין ר״ל שבזה הפעם שזכר להתיצב על ה׳ באחרונ׳ על השטן הוא לענין הרמוז עליו והמבין יבין.

זה הפסוק נזכר כבר בפעם הראשונ׳ אבל הוסיף בזה הפעם ועדנו מחזיק בתמתו וכבר זכרנו במה שעבר מה שיש להפלא על דבר זה שאמר הבורא לשטן ותסיתני בו לבלעו חנם והוא שהבורא יהי׳ נפתה וניסת מן השטן כי זה הדרך אפילו על דרך משל בכל המקרא אין אנו מוצאים כמותו ואע״פ שדרכנו לאמר דברה תור׳ כלשון בני אדם זה אינו מזה הדמיון ולא מזה. הכת והוא שהבורא נפתה לעשות דבר שהוא. חוץ משורת הדין וכל שכן דבר גדול וזר כמו זה של איוב שהי׳ בעצה שהתחלתה וסופ׳ הית׳ על ידו השטן אבל זה הענין כמו שאמרתי לך מבואר מאד שהוא משל לכל מה שהתבאר כבר ענינו ונגל׳ סודו לאי זה מן העניני׳ יהי׳ רומז בו המחבר שחבר ספר איוב, וזכרנו גם כן שהחומר הזה הנקרא שטן לפי הענין הנסתר הוא סבת כל ההפסדים הבאים על האדם בכלל ובפרט כמו שתוכל לראות שהשטן הזה הנזכר בכל הפסד. שבא לאיוב הוא בעצמו הי׳ סבת בכל ההפסדים ההם.

אמר שהשטן אמר לבורא ואמר לו שהאדם נותן איבריו וממונו כדי להיות לו מחיצ׳ בינו ובין המות, וזכר העור מפני שהוא מסך על הבשר בפגעו הדברי׳ הקשים. שלא יהי׳ נזוק בהם, וכל זה הסדר שזכר ממשלשינות השטן ומתוספת בקשתו על הפסד איוב הכל הוא רמז ומשל למה שהתבאר למעל׳ על ענינו אבל להודיענו תכלית ההפסד הבא מן השטן הוא שזכר זה המין האחרון מן ההפסד. שבא על גוף איוב מפני שהוא דבר יותר קשה לנגוע לגוף מנגוע לממון.

השטן הי׳ אומר לבורא שהוא ישלח ידו ויהי׳ נוגע בעצמו ובבשרו כמו שאמר בפעם הראשונ׳ שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך כי הממשל תלה זה הענין על הבורא אפי׳ מצד השטן כי לא אמר השטן ועתה אשלח ידי ואגע בכל אשר לו וכן אגע אל עצמו אבל אמר שהבורא יעש׳ אלו המעשי׳ כולם, ואחר כן זכר שהבורא. הי׳ עושה אותם באמצעות השטן בצוות לו האל ית׳ שיעש׳ אותם המעשי׳ בעצמם שהשטן הי׳ מבקש. עליהם להביאם לידי גמר מעשה, על כן יש לדעת ולהתבונן כי סדר ההולך כך אמנם הוא לרמוז לנו בו שאע״פ שהחומר הנמשל לשטן הוא סבת אלו ההפסדי׳ כולם מכל מקום האל ית׳, הוא סבה ראשונ׳ למציאותו אע״פ שבאמצעותו נעשי׳ אותם ההפסדי׳ ובאים לידי מעשה, וזה הענין נמשך אחר כונת חז״ל שאמרו על השטן נוטל רשות ונוטל נשמה כמו שהתבאר זה במה שעבר עם לא על פניך יברכך כלומר שלא ברצונך וברשותך יטיח דברים כלפי למעלה כשירגיש בכאבו וצערו.

מסר איוב ביד השטן לעשות בו רצונו אבל על תנאי זה שלא יהי׳ לשטן שליט׳ על נפשו וכבר התבאר זה למעל׳ בזכרנו נפש איוב ואמרנו שדבר זה הוא להורות על הנפש הנשארת והיא שאין לחומר כך להפסיד עליה הפסד גמור והיא הנקראת הנפש הנשארת אשר אמר שלמ׳ עלי׳ והרוח תשוב אל האלהי׳ אשר נתנ׳. ונרא׳ לי כי דבר ראוי הי׳ לשאול שאם הספר משל לעניני׳ הפנימיי׳ מה הי׳ לו למחבר לזכור בתוך אלו הדברי׳ והעניני׳ נפש איוב כי כוונת הספר תשלם בשאר העניני׳ הנזכרים בו ולא הי׳ צריך לזה זכירת הנפש שהרי השטן לא זכר הנפש כלל ולא בקש עליה אבל אמר וגע אל עצמו ואל בשרו ולא אמר וגע אל נפשו, וכן הי׳ המספוק בזה הענין שהבורא הי׳ משיב לשטן בזה הפעם והי׳ אומר לו הנה עצמו ובשרו בידך ולא היה אומר לו הנו בידך כי באמרו לו הנו בידך היה נפשו נכללת במאמר הנו בידך והוצרך השם לזכור לו הנפש להוציא השטן מזה הספק, ואם תאמר לי והלא גם כן מתחלה לא זכר לו השטן הגוף והבורא השיב לו רק אליו אל תשלח ידך אני משיב לך על זה כי בעבור זה זכר השם ית׳ לשטן גוף איוב מפני שהשטן אמר לבורא תחלה וגע בכל אשר לו אשר הוא דבר מסופק מאד שמא הי׳ השטן רוצ׳ את גופו של איוב כמו שרצ׳ אותו בפעם השנית לא זכר השטן דבר שבכללו הי׳ מוכן נפש איוב כי באמרו וגע אל עצמו ואל בשרו לא יובן מדבר זה שיגע לנפש אם כן השאלה במקומו היא עומדת, אבל התשוב׳ שעלי׳ היא כמו שזכרנו זה בתחלת דברנו והוא שזה הספר מוכרח לדבר תחל׳ בהתחלות הטבעיות שהם החומר והצור׳, ומפני זה הוצרך המחבר לזכור קצת מעניני׳ אלהי׳ והוא ענין הנפש אחר היותו זוכר הדברי׳ הטבעיים כי החומר והצור׳ כמו שידעת הם מן הדברי׳ הטבעיים אבל החומר בעצם והצור׳ במקר׳ והנפש שזכר בזה הפסוק הי׳ מוכרח לזכרו גם כן בזה הענין מפני שהוא דבר נכנס בכלל העניני׳ האלהים, וכבר זכרנו בהקדמתנו כי מפני שזה הסדר הוא ממין אחד עם סדר תורתנו היא ראי׳ גדול׳ למה שאמרו חכמים ז״ל שמש׳ כתב ספרו וספר איוב.

[ז-ח] אמר שהשטן הכה את איוב בשחין רע זה השחין מין ממיני הגרב שהוא מיני׳ רבי׳ ויש ממנו מין אחר שמתחיל באבעבועות הצומחות על הבשר ומתבקעות מאליהן ונעשות קליפות שורפות העור עד שהאדם רוצ׳ להתגרד סביבם ולהתחכך בהם והם באות מליחה כמו שהתבאר ענינ׳ בספרי הרפואות. ועל כן אמר על זה ויקח לו חרש להתגרד בו, ואפשר שיהי׳ זה השחין ענינו דומ׳ לאותם הגרעיני׳ שיוצאי׳ לכל הנערים מקטנותם וקורין אותה בארצנו וירולא, ובתושקנה קורין אותם מורביליוני, ונרא׳ לי שעל כן ספר בו זה החולי ולא זכר חולי אחר משאר החליים מפני ששאר החליים מונעים הדבור באדם אבל זה המין מן החולי שנתן לאיוב אינו חולי שמפסיד על תנואות הדבור כי הגרב אינו מונע הדבור כלל ואפילו אם הי׳ אותו המין השני שזכרנו לא הי׳ מונע לו גם כן הדבור ותמצא שבעלי הגרב ידברו ברצון עם בני אדם כדי לשכך כאבם בדבריהם.

ויש לשאול על זה הענין מדוע הוצרך בזה הספר אשת איוב, ואם תאמר זכרה בעבור היותו זוכר תשובתה לה להראות ישרו של איוב ויראתו לשם, ישיב לך המשיב ויאמר שכבר הראה על איוב זה הדעת מאד באמרו למעל׳ בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהי׳ אמנם התשוב׳ הגמור׳ שיש לנו על שאלתנו זאת היא שאע״פ שהשטן רמז בו החומר מכל מקום כבר ידעת שנאמר בשטן הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, ואם תקח שם השטן על היצר הרע תהי׳ לך אשת איוב דבר מור׳ על החומר ושם איוב על הצור׳ וכמו שידעת כי באמצעות חוה נזק אדם כן אשת איוב רצתה להכשיל את איוב עד שאמר׳ לה ברך אלהים ומת חייבתו דבר שיהי׳ בו חייב מית׳, זאת היתה עצת האשה אחר שאמר׳ לה עודך מחזיק בחמתך וזה הדבר בעצמו אם תשתכל בו תמצאנו שוה עם דבר חוה לאדם עד שהשכילתו ואכל מענו הדעת אשר בעבורו נתחייב מית׳, סוף דבר בין שתהי׳ אשת איוב משל ליצר הרע והשטן יהי׳ משל לחומר או שהשטן יהי׳ היצר הרע ואשת איוב החומר הכל דבר אחד הוא ושניהם שמות משותפים הם כל אחד מהם כולל שלשה אלו שטן ויצר הרע ומלאך המות שאמרתי לך זה למעלה שחכמינו ז״ל אמרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, והתבונן עוד אם אתה מכת המתבונני׳ איך חתם סיפור כל ההפסדים וכל הצרות לזכרון האשה כי זה דבר שלא נזכר לאיוב כשזכר אלו הטובות שהיו לו מבנים וממון לא זכר בו שם אשתו אבל זכר׳ בסוף ההפסד, וכל זה רמז בענין להורות כי האש׳ והדבר הנמשל לה הוא סבת כל הרעות וכל ההפסדי׳ לא סבת כל הטובות ואם לא ראה כי בכל משא ומתן שעבר ושהי׳ בין השטן והבורא ית׳ לא נזכר בו מות וכשנכנסה אשת איוב במעש׳ מיד התנכל׳ על איוב להביא עליו עונש המות ואמר׳ אליו ברך אלהים וימת ולא הוסיפ׳ לדבר עמו יותר, התחלתה הית׳ רעה באמרה לו ברך אלהים ומת כמכל זה כדמות שני עדים שמעידים על תכלית רעתה.

אמר שאיוב השיב לאשתו על שאמרה לו ברך אלהים ומת כדבר אחת הנבלות תדברי תפש על עצתה ואמר לה על דרך התמיה גם את הטוב נקבל מאת השם ואת הרע לא נקבל ר״ל בזה שהטוב והרע משותפי׳ באדם פעם זה ופעם זה ומה שאמר פעם שנית בכל זאת לא חטא איוב הוא לחזק על מדותיו כלומר להיותו חזק בהם ולבלתי סר מהם.

התחיל לספר איך התקבצו רעי איוב וספר שמותם אבל לשמותם אין לנו רמז למה נקראו כך ולא יקראו בשם אחר, אמנם מה ששמעתי מקצת מפרשים שרעי איוב היה לכל אחד מהם אילן בביתו והיו עומדים בארבע פנות העולם וכשהיו נופלים עליו או מצתמקים הי׳ כל אחד מהם יודע שאחד מחבריהם הי׳ חולה וזה כלו טעות מכמ׳ פנים כי אפי׳ הי׳ זה הדבר אמת הי׳ צריך כל אחד מהם להיותו הולך לכל אחד מהם קודם היותו יודע מי מהם החול׳, והפנים האחרים שזה הענין הי׳ צריך לפלא גמור שהאילן בעודנו באבו ובחידושו יפלו עליו ממנו או יצתמקו הי׳ די זה אלו הי׳ כל אחד מהם כמשה ואליהו עד שהבורא ית׳ יחדש פלאותיו באילנם של חברי איוב כל זמן שיחל׳ אדם אחד מהם או יהי׳ לו סער, ואמר שבאו לנוד לו ולנחמנו כמו שדרך האוהבי׳ והרעים לעשות כן קצתם בקצתם.

כל זה הסיפור הוא על הסדר הנהוג אצל שאר בני אדם המתאבלי׳ על בניהם או על אחד מקרוביהם ומה שאמר שלא הכירוהו הוא להפליג על צרתו עד שנצטער כל כך עד שנתחלפו צורותיו ונשתנו לצורות אחרות מרוב חליו או מרוב כחש ורזון שנתחדש בו או מרוב מרה שחור׳ שגבר׳ עליו והשחית׳ צורותיו מכל וכל וכל זה המין המסופר על איוב עד שלא הכירוהו חבריו הוא להורות על הפלגת סערו, כי אין ר״ל ולא הכירוהו חשבוהו לאדם אחר אבל אמר ולא הכירוהו בצורתו הראשונ׳ כי אם לא היו מכירי׳ אותו למ׳ הי׳ אומר וישאו קולם ויבכו אבל שהוא הי׳ באמת איוב כשראוהו אבל בעבור שנשאר בצורותיו מהעדר בריאתו. שהי׳ לו אמר ולא הכירוהו.

זה גם כן הולך על סדר האבלים והם שבעת ימי אבלות שהוו נוהגים בנו אדם מקדם ועל כן תקנוהו חכמי׳ ואמרו שלא דברו לו חבריו שום דבר מרוב צערו, שראו לו עד שהתחיל איוב לדבר להם.