זה הפסוק נקשר עם זה שלפניו, תחילת מה שאני אדבר לבורא יהיה נקטה נפשי וכו׳ ואני עוזב שיחי שלא אגלהו כלו אבל קצתו, ר״ל שלא אשלח רסן תרעומתי אבל אדבר עמו מה שאדבר במרת נפש.

ואמר לו שלא יחשבני לרשע ואשאלהו מה ראה בי מעון עד שיריב בי וישימני במדרגת הרשעי׳.

ומאחר שלא תוכל לבאר לי שאני רשע ואין לך עלי פתחון פה, מדוע אתה עושק בני אדם שהם יגיע כפיך, ויותר מזה אתה עושה שעל עצת רשעי׳ שלחת ברכתך והופעת עליהם ועזבת מעשות טובה לצדיקי׳.

[ד-ו] המפרשי׳ וגם הרמב״ן לא ידעו לקשור אלו הפסוקי׳ וענינם עם אותם שעברו, ואני אומר שאיוב טען העיני בשר וכו׳ כלומר מה זה שקרה לך ואתה אלוה ותעשוק ותמאס והופעת על עצת רשעי׳, כי אלו אינם פעולות אלוהיות אבל פעולות בשר ודם שטבעיו ישתנו בו, ויכעס וינקום וימאס ויעשה הטובות והרעות ולא יראה למי ולמה ועל מה, כאתה צריך לכלי׳ שיעזרוך לדעת האמת כשתשפוט את האדם, הכימי אנוש ימיך שתהיה חכמתם לפי ימיך כמו האדם שימיו מוסיפי׳ בו חכמה, ותבקש לעוני כדרך שבקשי׳ בני אדם וחוקרי׳ על הדין, ותדרוש עלי בחקירות ובראיות וכל זה לפי ראות עין ולפי שמיעת אזן ואתה אינך צריך לכל זה.

ואפילו אם היה לפי דעתך שאני לא רשעתי אין לי בזה שום יתרון עמך, מפני שאין מידך מציל שאין בעולם אדם חוטא או לא חוטא שלא יבוא לפניך למשפט, אם כן אני חטאתי או לא חטאתי לידך אבוא וידך בראני ועשני, וע״כ ספר בפסוקי׳ הבאי׳ כל תולדת האדם ובנינו.

יצרתני בחכמה וקשרתני בעצבי׳ המחזקי׳ האברי׳ וכחם, ושמת אותם סביב העצמות לקשור האברי׳ קצתם בקצתם, ותבלעני אין זה וי״ו המהפך את העתיד לעבר מפני הפתח, כי הפתח בזה היא לתפארת המלה ושבאה בסוף פסוק נדחקו תנועותיה ובאה הוי״ו בפתח שלא כמשפט והוא כמו ותבלעני בשורק, ופירושו ואתה עתיד למחות אותי ולהשיבני אל יסודותי וחזק זה הדבר באמרו אחר זה:

שהאדם נוצר בבטן אמו מחומר דומה לחומר הלבני׳ ובמותו יתכו יסודותיו וישוב אל עפרו ולשאר יסודותיו, וזכר העפר מפני שנשאר בקברו ונראה אחר היות הגוף כלו מחוי וניתך ושאר היסודות נמחי׳ והולכי׳ להם ואינם נראי׳ כלל.

[י-יא] כהתוך החלב משדי הבהמה כן האדם התחלתו מן הזרע המותך מן האדם מאברו ויותן בו הכח המצויר, כמו שהתבאר זה בספרי הטבעי׳ המדברי׳ בתולדות האדם ובשאר בעלי חיים, וכגבינה תקפיאני שמתחלה יהיה נקפא הזרע כהקפיא הגבינה ונעשה חתיכה אחת בהתקבץ ברחה דם האשה עד היותו עובר חי מתנועע, ואחר שקבל העובר צורתו השלמה רוקמו בו העור והבשר, ואחר שיתקשו בו מעט אבריו יתבארו בו העצמות והגידי׳, ושם גידי׳ שם משוטף פעם יאמר על הגידי׳ שהם העצבי׳ והם שאין בהם דם, ופעם על גידי הכבד ועל הדומי׳ להם כמו גידי פחדיו כי אינם עצבי׳ אבל גידי׳ בהם דם, מפרנסי׳ הבצי׳, וכן כאן באמרו ובעצמות וגידי׳ לא רצה לומר גידי׳ דוקא רק הקשרי׳ והחבלי׳ ישאר מיני הגידי׳, מפני שאלו כלם צריכי׳ לקשירת האברי׳ קצתם בקצתם וכל שכן בהיות אלו האברי׳ גדולי׳ כעצמות השוקי׳ והזרועות.

בזה הפסוק זכר החסד שעשה לו הבורא והחיים שנתן בו והיא הנפש אשר בה האדם שלם כיון שהנפש שלמות הגוף הטבעי, ומפני שהנפש דבר חי נצחי בלתי מת אמר חיים וחסד, כי החסד שעשה הבורא לאדם הוא שנתן לו הנפש, ופקודתך שמרה רוחי כי כח השם ופקודתו המציא גם כן באדם הרוח היסודי הנקרא אישפירוטו שהוא משכן הגוף, ובאמצעות זה הרוח הנפש נשארת בגוף ועומדת בו, וכשהרוח יתך ויפסד אם מחולי או מסבה אחרת הנפש תהיה נעדרת מן הגוף מיד, ומפני שהנפש הוא דבר שאין לו מעמד ומנוחה אלא בדבר שתהיה בתכלית הדקות והזכות הוצרך האדם להוות בו זה הרוח למען היותו משכן ומקו׳ מנוחה לנפש, מאחר שאין בשאר חלקי הגוף שום דבר שיהיה סובל את הנפש ונושא אותו אלא הוא עד שהרבה בני אדם חושבי׳ שהרוח תהיה הנפש וששניהם דבר אחד, ואין הענין כן כי מה שאמר שלמה והרוח תשוב אל האלהי׳ רוח שם משותף, פעם יאמר על הרוח דוקא ופעם יאמר על הנפש הנשארת, ונשיב למקומינו ומפני שאין יכולת לזה הרוח להשען ולעמוד בשום חלק משאר חלקי הגוף, נתן לו הבורא ית׳ מקום להיות זה הרוח משכני בו והוא החום הטבעי המנהיג הגוף בפעולותיו אשר אין זה מקומו לזכרם בו, ובאמצעות שני אלו העמוד׳ שהם הרוח היסודי והחום הטבעי הנפש מצורה בגוף ותעשה פעולותיה בו ועל כן אמר סמוך לזה הענין:

כלומר שזה הענין כלו מבטן האדם והנפש שחנן לו השם ית׳ ושיתופם ומציאותה יחד בגוף האדם הוא דבר מופלא מאד ונעלם אצלנו סודו וענינו, והוא צפון אצלך ונחבא בלבבך אשר לא ידענו זולתך מן הנבראי׳, ידעתי כי זאת עמך כלומר דבר ברור אצלי וידוע כי זאת החכמה והידיעה היא עמך לבדך ולא עם זולתך וידיעתנו והשגתנו קצרה לדעת ענינה.

פירושו מאחר שהאדם כל כך יקר אצלך שנתת בו זה הנפש הנכבדת ועלית אותו בה, על כן אם חטאתי אין לך להפרע ממני באותו שעה אבל עליך לשמור ולהמתין עד עת קץ, ומעוני לא תנקני איני אומר לך שתנקני מעוני ותעזוב לי מכל וכל, אבל תעשה עמי בחמלה וברחמנות כמי שחס על מעשה ידיו.

אמר כי מן הראוי הוא שתחמול עלי ושתמתין בי אם אני ענוש אצלך, כי אני ידעתי כי אם רשעתי כמו שאתה חושב בי אללי לי יש לי להיליל על עצמי על מה שחטאתי, וצדקתי ואם אני אצדק כמו שאני חושב בעבור זה לא אשא ראשי, כלומר שאין לי יתרון בדבר מה שאני ילוד אשה ועשוי מחומר, ועל כן אני שבע קלון וראה עניי, וראה מגזרת וימיתהו במגדו כראותו אותו.

כשחל שיגאה על טרפו ועל צידו אתה צודה אותי, כלומר שתשליכני מבריאותי בתתך לי החליים והנגעי׳, ואחר עשותך בי זה המעשה תשוב תתפלא בי תעמוד נפלא איך אוכל לסבול כל זה הסער, והר״מ ב״נ לקח דרך אחרת ושם כנוי ויגאה לעוני ואמר בזה הלשון: ויגאה העוני ויגדל עד תצודני בעבורו כמו השחל, שאדם מרים עליו החנית עד שיצודנו, עד כאן מה שפירש וטעה בזה המקו׳ בשלא שם השחל הוא הצד ציד אבל שם אותו צדוי כאיל או כצבי, ולא הרגיש כי דקדוק הלשון מבריח שהשחל אינו הנפעל אבל פועל באמרו כשחל תצודני, כי תצודני הוא הפועל והשחל הוא הנמשל לו אם כן השחל הוא הצודה, ועוד כי דבר מגונה היה במשל אם יושם השחל או האריה נרדף כשאר בעלי חיים, מפני שלעולם הם הרודפי׳ והם פחדי׳ שאר הבריות מרוב כחם וגבורתם, על כן אינו דבר נאה לשום מפרש שישומם רדופי׳ וצדויים מבני אדם, וגם מה שפירש ויגאה על העוני היה דבר זר מאד מפני שאין יחס בין הגאות והעוני עד שיאמר בו ויגאה העוני ויגבה כמו שאמר הוא, ועתה נשוב למקומו.

אחר שהתחיל לספר במה שחלו עליו מצרות, ספר מהם עד להפליג במשל כמנהגו כי הבורא יחדש עליו עדי׳ לבוא כנגדו ולהענישו מתחלה אחר ששתק ממנו מעט זמן, כי חידוש העדי׳ יהיה אחר שתהיה לו המתנה בדין על ענשו, ועל כן אמר ותרב כעסך עמדי שזה היה הכעס שהיה לו על זה הענין, שאחר שיחשוב להיות פטור יבואו עדי׳ אחרי׳ ויחייבוהו ויענשוהו, חליפות וצבא עמי אחר היות לו זמן שחלף ועבר יצא זמן אחר עליו שיתעוררו בו צרותיו ועונשיו, וכל זה הפלגת מליצה מאיוב במה שרצה לבאר על ענינו.

[יח-יט] אחר שאמר שהצרות והכעסי׳ יתחדשו בו על זה ולא יתנו לו מנוחה, אמר שהיה יותר טוב אליו שלא יצא מרחם אמו והיה מת, ועין לא תראנו כאשר לא הייתי אהיה ר״ל שהיה היום כאלו לא היה נולד ואם היה נולד שהיה מת באותה שעה עד שהיה מובל מבטן אמו אל קברו.

פירושו מאחר שימי האדם מועטין כל כך, מן הדין היה שתחדל מלהזיק לי, ושית ממני כמ׳ וסור ממני וזה לפי הענין, או תאמר על צד הדוחק שיהיה ושית ממני ענינו שית ידך על זולתי והסירנה ממני, ואבליגה ואחחזק מעט בין כך ובין כך.

חזר איוב בזה הדבר לחזק בדבריו הראשוני׳ שזכר במענה הראשון, ואמר שהבורא ישפע עליו מחמלתו טרם היותו הולך למקו׳ החשך והצלמות שהוא המות.

האדם אחר היותו הולך למקו׳ הטורח והעיפות ומקו׳ שאין בו סדר שמש ולא סדר כוכבי׳ והזריחה, שבתוכה דומה לחשך ולאופל לא לאור השמש, וכל זה שאמר היא למשל על המות שענינו דומה לטורח ולעיפות אצל בני אדם. נשלם המענה החמישי.