[א-ד] בלדד אמר עד מתי לא תשימו קץ לדבריכם ואיוב השיבם עד מתי יהיה זה שדבריכם לי תוגה ואבל עד שתדכאו אותי, אם אתם עיפי׳ מדבריכם עלי גם אני ביגון על דבריכם, עשר פעמי׳ בלשון קרוב מפני שהוא ראש חשבון, ור״ל פעמי׳ רבות, תהכרו ענינו הפך ההכרה והוא כמו תנכרו בי ר״ל תכחישו דעתי בדעתכם, אם אתם תפשתם עלי כי דברי שגגה וטעות ממני מה לכם לביישני על זה והלא די לכם שלא תקבלו דעתי.

[ה-ו] אם אתם תתוכחו עמי ותגדילו פיכם עלי ביום צרתי אני לא אשתוק בעבור החרפה שאתם עושי׳ לי אבל אני עומד על הסכמתי בכל מה שאמרתי עד עתה. דעו נא שהבורא יעשה לי מה שאני מוכרח לומר עליו שהוא מעות דרכיו עמי והוא גרם לי, כי כל צרה שבאה עלי ושנכשלתי בה כאדם שנכשל במצודה בלא עשותו דבר להיות ראוי להכשל בה.

[ז-ט] אני קורא שיעשה לי דין ומשפט ואיני מוצא מי שיעמידנו עליו כי השם שם לי גדר ומחיצה בדרכיו ושאינו מושגח ממני כמו שראוי אבל כיון להכשילני חנם ולמוסרני ביד השטן, כבודי וכו׳ רמז בזה על הפסד ממונו שהיה מכבדו בין ההמון ויסר וכו׳ רמז על הבני׳.

השם מסיר ממנו השגחתו והולך בתוך מכשול המקרי׳, ויסע כעץ האורגי׳ שיסובב עד שיכלה הבגד הכרוך בו, כלומר שהתקוה נפסקת ממנו בהפסק הגוף, ונוכל לפרש ויסע כעץ שמתעפשת ומתרקבת תמיד עד שתשוב עפר, כן האדם יבלה כרקב השולט בעצי׳ אחר היותם נחתכי׳ משרשם.

[יא-יט] הפסוק הראשון הוא כפשוטו והשני והבאי׳ אחריו משל על רבוי השנאה שהבורא היה מראה לו ועל מעוט מנוחה שהיתה לו מן השם, עד שלא נשאר לו קרוב וריע ושהיתה נתעב אפילו מאנשי ביתו שהיו חייבים בכבודו, וחנותי שהייתי מרחם על בני בימי׳ שהייתי עומד בשלוה ע״כ לא היה לאשתי למאוס אותי בימי שפלותי, עוילים הם הנערי׳ שאין להם דעת, ואקומה לדבר והם מדברי׳ עלי דבות ומיני רעות. ולא רמז בזה על חבריו כ״א על אנשי ביתו, גם בעלי סודו ואותו שאהב מתוכם יותר מכלם נהפכו בו לשונאי׳, וכל זה אמר להפליג המשל.

כלומר העור והבשר והעצם נתדבקו יחד, כלומר שלחות העור והבשר היה כלה בגופו עד שנתדבקו בעצם המכוסה מהם, ואתמלטה וכו׳ בא חסר מאד כי ר״ל ואתמלטה מכאבי בעור בשרי שנשכתי בשנו מן הכאב אשר גדל.

[כא-כב] אחר שדבר בצערו חזר על חבריו לדבר להם ואמר להם חנוני כלומר שירחמו עליו ועל נגעיו, כמו אל י״ל שהבורא וחבריו בהסכמה אחת לרדוף אותו, ומבשרי וכו׳ כי על מה שאתם רואי׳ מנגעי׳ שבבשרי אינכם נמשכי׳ אחר דעתי ואינכם שבעים מלרדוף אחרי, כלומר שאינכם רואי׳ בי שום זכות בטענותי.

[כג-כד] ר״ל טענותיו היו חזקות וראויות להכתב בעט ברזל שלא ימחה זכרם לעולם, לעד בצור כפל לשון, ויחקו משפטו להיות בדגש הקוף משני ששרשו חקק והוא מבנין הנפעל למשקל יסבו בדגש הבית.

ר״ל קבלו דעתי ותדעו באמת מה שאני יודע כי אנו עתיד להוות נגאל מכל צרה מפני שהתברר אצלי שהבורא שהוא מי יהיה גואל אותי, ואחרון כמוני כלומר מתאחר ומתעכב לקבל שכרו על מה שסבל בחק האל, על עפר יקום בהיותו סמוך לעפר יקום משפלותו כמו שאמר ויסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה.

[כו-כז] ואל תאמרו עלי כשאני אומר שהשם יגמלני טובה על מה שסבלתי שהוא דבר רחוק מהיות זאת אחר, שהחלאי׳ נקפו ושסעו עורי והשחיתו נגעי בראותי ואינם מקבלי׳ רפואה, ואל תאמרו גם כן כי שהוא נמנע, כי מבשרי זה הנשחת והנפסד במזגו אשוב לראות פני האל במקדשו ובבית תפלתו, כי אני חזיתי זה בעצמו ולבי מתנבא בי שהוא האמת ולא יפול ממנו דבר ארצה, ועיני ולבי ראו זה ולא ראהו זר זולתי והתאוו לזה הדבר שעתיד להיות הכליות אשר בחיקי, כי מלת כלו ענינו תאוה והוא עבר מכלתה נפשי, כמו בנו מבנתה ספו מספתה גלו מגלתה, אבל המפרשי׳ שמוהו מענין כלייה ואבוד, ופי׳ הכליות היו הולכי׳ וכלי׳ מן המחלה שהיתה בו.

עתידי׳ אתם להודות לדברי מרוב היות בם מכירי׳ כי יש לי דין ומשפט ותאמרו מה לנו לרדוף אחר טענותיו שהם חזקי׳ ולא נחליק עליו יותר מפני שיש שורש ועיקר לדבריו, פ״א איני חושש על מה שאתם מבזים אותי באמרכם עלי מה נרדף לו, כלומר אחרי מי נרדוף בטענותיו, כלומר שהחזקתם אותי לסכל שאין ראוי לענות לדבריו, ויהיה ושרש דבר בתמיהה כלומר שאין לדבריו שורש, או תהיה וא״ו ושרש במקום ולא כלומר ולא לדבריו שורש.

חתם דבריו ואמר אם לא תודו לי על האמת הזהרו על עצמכם פן תספו ופחדו מן החרב שעבר. עלי ועל ביתי, כי אין לכם ידיעה ברורה על המקרי׳ הנופלי׳ על בני אדם, כי חרב העונות הבא בחמה יביאכם עד שתדעו השוד והשבר מה הוא כמו שידעתיהו אני ואיך יפלו על בני אדם פתאם, שדון הנו״ן נוספת והדגש מורה על דלת הכפל בשרשו שדד.