התחיל איוב להראות לחבריו רוע מקריו ופגעיו עד שהתחיל לקלל את יומו שנולד בו כי כן דרך הנביאים כשהיו כועסים שהיו מקללים את יום שנולדו בו כמו שאמר ירמיהו ארור היום אשר יולדתי בו, וכבר אמרתי לך כי קללת היום אינו דבר שיוכל אדם להעמיס עליו שום עון ולא שום חטא מפני שהזמן שאין לו מציאות בהבחנת עצמו וכל שכן על היום שעבר. ואחר שפירשנו בפתיחת איוב כל מה שהי׳ אפשר לפרש בה וזכרנו כוונתו לפי דעת הרב וכוונתו וגלינו מסודותיו ופירשנו דבריו הסתומים והחתומי׳, והוספנו אנחנו מענינים אחרים שהרגשנו בדברי זאת הפתיחה ראוי לנו עתה לפרש כל מענם ומענ׳ פסוק אחר פסוק ולא נחסר דבר כמו שעשינו בפירוש משלי כי כל הדברים הנזכרים בספר איוב מן המענ׳ הראשון עד סוף הספר הם מוכרחים לפרשם לפי הפשט. ואל תחשוב שכל הפסוקים הנזכרים בתוך דברי אלו החברים של איוב יהי׳ נמשכים אחר הכוונ׳ המכוונת בספר לפי שזכרנוה בזכרנו כל דעת ודעת מחברי איוב ולפי כוונתו האמתית בכלל כי כשתשתכל בכנוי הדברים וחלקיהם לא יתבאר לך מהם כוונתו הראשונ׳ כלל. אבל יהי׳ נרא׳ לך מדבריהם כשתשקיף מהם בתחלת המחשב׳ ומבלתי השתכלות שכלם יהיו תופשי׳ על איוב על דרך שוה וכבר נאמר למעלה חילוק דעתם זה מזה ואין צורך לזכור זה הענין פעם אחרת ובפי׳ איוב שעשה הר׳ משה ב״ר נחמן ראיתי שדעתו הי׳ שעכ״פ. הי׳ איוב וראיתי שחיפש יחס לכל אחד מחברי איוב ותולדותם ומקומותם והנהיג ענין בני האלהים והשטן כפשוט׳ ואין להפלא על זה האיש משה כי קר׳ לו זה מפני שלא הי׳ לו דיעות טבעיות שהי׳ תול׳ בהם דעתו בהשקיפו על הענינים הטבעיים ועל הסודות החתומים הנמצאים בדברי הנביאים והרחיק דעתו מאד מדעת הרב בן מימון אור הגול׳ בכונת ספר איוב ואין להאשימהו על זה כי חכמת הר׳ משה ב״ר נחמן הית׳ חכמת התלמוד אבל בפילוסופיה לא הי׳ לו בה שום הכנס׳ ולא שום מבוא כלל ועל כן תפש בדברי׳ רבים על הרב בן מימון בפי׳ חומש שלו בעניני ההשגות הנבואיות והי׳ לו. לבחור בשתיק׳ מהדיבור בכל אותם העניני׳ שתפש עליו כי אין למכריע להכריע על שני ענינים אי זה מהם יכשר עד שידע בשניהם מה שראוי לדעת בהם ודי בזה רמז והמבין יבין. ועתה אשוב לפרש.

דבר ראוי הי׳ שאיוב הי׳ המתחיל מפני שחבריו הרגישו על כוונתו והניחוהו שיגל׳ דעתו ואחרי כן יהי׳ עונים לדבריו ואע״פ שבאו על דעת לנחמו ולדבר על לבו טובות, ההסכמ׳ הית׳ מאם לשמוע טענותיו במענ׳ הראשון ואחרי כן יענו לדבריו כפי הנרא׳ להם ובעבור זה הי׳ המענ׳ הראשון לאיוב, כי ויען הראשון הוא מענין וענתה שמה כימי נעורי׳, כי כל אלו השמות הם התחלת המענ׳ למ׳ שירצ׳ לומר ולהשיב על ענין מן הענינים או על דבר מן הדברים, כי איוב רצה לענות ולהוכח עם חבריו על המקרים שקרו לו, והתחיל ואמר.

נרא׳ לי כי זה שאמר יאבד יום אולד בו אינו קלל׳ עד שיהי, צריך להקדים עליה ויקלל את יומו, כי ירמי׳ באמת קלל את יומו באמרו ארור היום אשר יולדתי בו אבל איוב אמר יאבד יום כי זה המין מן הדבור לא הי׳ צריך לאמר, כי זה דבר ידוע אצל הכל כי היום שעבר הוא נעדר ונאבד והלך לו כבר אבל כל זה הי׳ מכוונת המחבר לחזק על תמות איוב וישרו ויראתו לשם והוא שאפי׳ היום שעבר לא רצ׳ קלל אבל זכר בו לשון אביד׳ על דרך ההשאל׳ כי זה באמת לשון מושאל מפני שאביד׳ נופלת על הדבר המורגש כשהוא נעדר ונאבד, אבל על דבר שאינו נאבד או על דבר שאינו נמצא לא יושכל בו לשון אבד׳ אלא על דרך ההשאל׳, ואם תאמר והלא נמצא בזה המענ׳ לשון קללה באמרו למט׳ מזה יקבוהו אררי היום אני אשיב לך שאפילו בדבר זה לא הי׳ איוב מקלל את יומו אבל אמר שאחרים יהיו מקללים אותו והם אוררי יום אבל איוב עצמו לא. והר׳ משה ב״ר נחמן ז״ל פירש בזה הפסוק פי׳ זר מאד בפי׳ איוב שלו והוא שאמר כי דעת איוב הי׳ נוט׳ אחר דעת החוזים בכוכבי׳ ופתח דבריו לאמר כי ממשלת הכוכבים והמזלות בימי הליד׳ ורגעי ההריון נותנין לנולד הרע׳ והטוב׳, נט׳ בזה לדעת הוברי שמיה המהבילים ולכן פתח יאבד יום אולד בו, עד כאן מה שפירש כמו שראיתיו בפירושו ולא הרגיש החכם הזה כי הסתיר׳ נכנסת על פירושו זה מכמ׳ פנים וביאור זה הענין הוא שאם היו דעות איוב וחבריו חמש׳ כמו שזכרנום לפי דעת הרב בן מימון זצ״ל הי׳ לאיוב גם כן דעת שני והאחד מהם שקר מפני שהאחד סותר את השני, כי באמרנו שדעת איוב הולך אחר המקר׳ כמו שהונח פירושו עם דעות חבריו אין ענינו דבק לענין היותו נמשך אחר גזרת הכוכבי׳ כי זה סבה קיימת מביא׳ לידי הגדול׳ או לידי העניות והגריעות והסב׳ והמקר׳ הם כדמות שני הפכים או בשני נגדים, ועוד שאם נבטל דעת איוב המוסכם עליו יהיו גם כן בהכרח בטלים עמו שאר הדיעות בעבור פי׳ אחד שאינו נסכם עם אלו הדיעות החמש׳, ועוד שזה הפי׳ הזר אם הי׳ ניאות לדעת איוב ונסכם עמו הי׳ משיבו איוב וזוכר אותו תמיד בכל מענ׳ ומענ׳ והוא לא זכר מזה הדעת שום דבר בשום מקום בעולם כמו. שאנו רואים שמספר תמיד דעתו המנוי עם החמש׳ הדעות והוא שבני אדם נופלים תחת המקרים בלא כוונת מכוון להם אבל הם משולחים לפוגעי׳ ולמקרי׳ כמו שיזדמן, וזה הי׳ הדעת אשר היה איוב נמשך אחריו עד שנתחרט וקבל התשובה מזה הדעת באמרו בסוף דבריו על כן אמאס ונחמתי, ונשוב למקומנו ונאמר כי אולד בו לפי הדקדוק הנמצא אצלנו היום אינו עובר שיהי׳ מדבר על העבר אבל הוא מוכרח לדבר או על העתיד הגמור או על ההוה, ואפשר שאצל הקדמונים בעלי הלשון עתיד א׳ המדברת בעבור עצמו כשהיא בנקוד׳ אחת שתהי׳ עומדת במקום העבר בלא שום זרות. והליל׳ אמר הרה גבר. בא חסר כי הי, צריך לאמר והליל׳ שאמר בה האומר שהור׳ זה האיש הנקרא גבר, וזה דבר זר שהילוד יהי׳ נקרא גבר אבל קראו גבר על שם העתיד כלומר שהוא עתיד להיות גבר וכל שכן שהוא נקרא במקומות אחרים גבר לגבר אשר דרכו נסתר׳, מי גבר כאיוב, ואמנם יש לדבר בשם הפעל הזה והוא הרה גבר מה יהי׳ משפטו, כי אם יהי׳ ענינו מענין הריון יהי׳ בהכרח מבנין פועל למשקל גולָה צווָה ויהי׳ שרשו הרה ויהי׳ בו זה הזרות שההריון שהוא מור׳ על הנקב׳ יהי׳ גם כן מור׳ על הזכר וזה דבר מגונ׳ מאד, וכן אם תאמר על האש׳ הור׳ בא שלא כמשפט כי משפטו הי׳ לאמר הורת׳ ויהי׳ גם כן חסר מאד והי׳ משפטו לאמר והליל׳ שאמר עלי׳ האומר, שאם איוב הית׳ הרה מזה האיש הנקרא גבר כי כל זה צריך להוסיף בזה הדבר עם היות בו כל זה הגנאי והגריעות שמלת הורה יהי׳ במקום הורת׳, אבל פירושו האמתי הוא שיש להור׳ גבר שני פנים מן הביאור והמל׳ הזאת בעצמ׳ יהי׳ ענינ׳ ענין אחד והוא ענין יהיה ויאמר ירה ויור כי העבר מן ויור הוא הור׳ והוא מעלולי הקצוות מהפעיל ושרשו ירה ושני הביאורים שאמרתי לך האחד שהוא שהור׳ גבר ירצה לאמר שהור׳ מבטן אמו לארץ בזמן הליד׳ וזה היותר נכון לפרש בו, והביאור השני שענינו גם כן יהי׳ מענין ירייה אבל תהי׳ זאת הירייה חן הטיפ׳ שנפלה ברחם אמו בזמן התשמיש שנתהווה ממנ׳ איוב שהזרע צריך להיותו יור׳ כחץ אם יתילד ממנה ולד וזה הי׳ גם כן פי׳ נכון אם הי׳ מוסכם עם והליל׳ אמר, כי זה הענין מיריית הזרע ברחם האשה אין נהוג אצל בני אדם לזכרו כלל בהיות האש׳ הרה אלא אם נאמ׳ שאומר׳ הי׳ אביו של איוב כלומר שאביו אמר הור׳ גבר באותה הליל׳ ששימש מטתו עם אשתו וירה זרע ברחמ׳, כי אם נפרש אותו על אלו הפנים לא יהי׳ ענינו רחוק כל כך, ולפי פירושו האחר יהי׳ והלילה אמר הורה גבר והלילה שאמ׳ בה האומר שאיוב נולד ויצא לאויר העולם כשהרחם פלטה אותו בכח הדוח׳ והחזק והמופלא אשר לה שהוא דומ׳ לחץ הירוי בכחו ועל כן אמר בו הור׳ ולא אמר הושלח או יצא או נפל. ואם ישאל השואל למה אמר והליל׳ אמר כי שמא נולד איוב ביום, אבל מענ׳ הזאת השאלה היא כי המחבר כוון לזכור בלידת איוב היום והלילה להוציא עצמו מן הספק ויהי׳ פירושווענינו כן יאבד יום אם נולד ביום ואם נולד בלילה, ואמר בה האומר שהור׳ גבר גם כן נאבדת כי יאבד יום יהי׳ משמש ליום וללילה אבל זה הפסוק בא חסר ומבולבל מאד על כן לא ראיתי בו בפי המפרשים נכונ׳, ויש דרך אחרת לפרש בזה הפסוק והוא פי׳ אמתי ונכון לדעת אנשי החכמ׳, דע כי היום אצל החכמ׳ ובעלי הטבע כ״ד שעות וגם התור׳ זכר היום והלילה יום אחד באמרו ויהי ערב ויהי בקר יום אחד וכשאמר החכם שחבר ספר איוב יאבד יום רצה לאמר בו היום והליל׳ שהם יום אחד בשם אמתי והוא היום הטבעי אשר בו כ״ד שעות כמו שאמרתי לך וכשאמר והליל׳ אמר הורה גבר כיון בזה הדבר לזכור שני ענינים סבת ההריון והוא כשהזרע נפל והורה ברחם אמו, והענין השני כשנולד ויצא לאויר העולם, ויהי׳ יאבד יום אולד בו נאמר על זמן הלידה ויהי׳ והליל׳ אמר הורה גבר נאמר על זמן שהורהו אביו ברחם אמו אשר נתהוה איוב מאותה הטיפ׳, וזכר הליל׳ מפני שדרך התשמיש להיותו בלילה, ויהי׳ אמר פירושו שאמר אביו בלבו ועלה במחשבתו להתיחד עם אשתו לעשות אותה הפעול׳, ואמנם אותם האנשים שרצו לפרש הורה גבר מענין לידה ולקחו ראיה מהם ממה שאמר הפסוק ותהר את מרים ואת שמי, וגם שאמר בפסוק ברכות אביך גברו על ברכות הורו ובמקום אחר שאמרה אנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, אמרתי שאותם האנשים אלו ידעו לפרש שלשה אלו הפסוקים לא הביאום לראייה ולא אמרו מה שאמרו.

הוסיף לדבר על היום דברים שאין הכוונה בהם אלא להפליג במליצה ולהעמיס על היום כל גנאי וכל דופי על היום שנולד בו איוב, וכבר אמרתי לך כי היום הטבעי הוא מכ״ד שעות אבל לפעמי׳ ישימנו יום ממש והוא מזריחת השמש על שטח הארץ עד שקיעתו ולפעמי׳ תהי׳ הלילה משותפת עמו. אמר שאותו היום שאמר עליו יאבד יום אולד בו יהי׳ שב לחשך וזה תמה כי מאחר שיהי׳ היום נעדר ונאבד ויהי׳ כדבר שלא ימצא איך אמר בו אחר כן אל ידרשהו אלוה ממעל אבל כל אלו הדברים סדרם המחבר כמתכוין על בלתי סדר המציאות כדי להרגיש על שדברי איוב כולם הם למשל ועל כן אין לדקדק בדברים אם לא באו כסדר הטבעי. ואמר על דרך ההשאלה אל ידרשהו אלוה ממעל כלומר ליום הנזכר והוא שלא תופע עליו נהרה כלומר שלא יחזור עליו אור השמש, כי תופע הוא מגז׳ הופיע מהר פארן ומשפטו הי׳ תופיע על משקל תודיע. נהרה אינו מן ונהרו אליו כל הגוים כי ונהרו הו׳ מושאל מענין הנהר ההולך במרוצ׳, הבנהרים חרה ה׳, אבל נהרה קרוב מאד להיות נגזר מן הערבי שקורין ליוה נהר ולזה בעצמו כיון הפסוק והוא שרצה לומר שהיום ההוא לא יהי׳ לו שחר ולא יום שיאירנו, ואפשר ששם ובמנהרות (שופטי׳ ו׳ ב׳) הוא מזה הכת בעצמו והוא שאותם המחבואות והמערות הי׳ עליהם חור שאור היה נכנס בהם.

גם זה הלשון הוא זר כי הגאולה הוא לענין שבת בכל שאר המקומות אבל בזה המקום שם אותו להפוך ואמר כי בצל המות שהוא דבר חשוך יהיו גם כן גואלים היום אבל רצה לאמר יגאלוהו יחליפוהו בחשך וצלמות, ומה שאמר תשכן עליו עננה בא שלא כמשפט כי העננה הוא דבר מתחת מדרגת החשך, כי החשך יותר חזק בהעדר האור׳ מאד מן העננ׳ כי בענן אדם רוא׳ את חברו ואפי׳ בחזק שבו אבל בחשך לא, אבל נרא׳ לי כי זה ראוי לאמר והוא שבא מעט חסר ורצה לומר יגאלהו חשך וצלמות אם תשכן עליו עננ׳ כלומר שאותם הגואלים ישימו החשך בצל המות תחת העננ׳, ואמנם צלמות היא מלה מורכבת משני עניני׳ מצל וממות כי הצל הוא דבר חשוך לפי אור השמש והחשך מחובר עם המות, ועוד שהאדם מיום שנולד הוא מתקרב אל המות והוא בזה דומה לצל שלא יסור מהיותו הולך ומתקרב אל חשך הלילה ובעבור זה היחס והדמיון חובר הצל למות במלת צלמות, ואומר הפסוק ג״כ כי צל ימינו עלי ארץ והצל והמות האחד מהם טבע והשני מקרה. יבעתוהו וכו׳ ר״ל שהחשך והצלמות יהיו מבעתים היום כמו שיבעתו אל בני אדם החליים המתחדשים מן המרה האדומ׳ המתילדת מחמימות היום בימי היות השמש בכוכב הכלב אשר באותם הימים תרבה המרה האדומה ותגדל בגופתנו, ולכן דע כי זה הספר לפעמים הוא מאריך ומכפיל הדברים מאוד ולפעמים הוא מקצר מאוד עד שהם צריכים לתוספת מרובה, והצד האחד אשר תקח ממנו המשל הוא יבעתוהי כמרירי יום כי לולי התוספת הי׳ פירושי יוצא מעוות שלא יוכל שום מפרש לתקנו, ואל תביט בזה הספר ובספר משלי למה שפרשו המפרשים כי אפילו הגדולים שבהם שהם אבן עזרא ור׳ דוד קמחי לא זכרו בפירוש שני אלו הספרים שום דבר חכמ׳ ולא עוד אלא שאפילו על דרך הפשט לא דקדקו מה שהי׳ צריך לדקדק בו לא בענין ולא במלות אם שקרה להם זה מפני השכחה והטרד׳ או מקצר חכמ׳ והשגה.

אחר שדבר על היום עוד שב לדבר על הליל׳ ואמר הלילה ההוא יקחהו אפל כפל לשון למה שאמר היום ההוא יהי חשך כי החשך הוא האפל בעצמו ושניהם דבר אחד. יחד פירשוהו מענין חדוה ויתנו לו דומה ויחד יתרו, ולפי דעתי הוא נגזר מלשון הערבי שהוא לשון הקדש ושרש אחד להם כמו שזכרתי זה בפי׳ משלי על שרשי המלות הזרות, ולשון הערבי שממנו נגזר זאת המלה הוא שאומרים לגדר חד ולגדרים חדוד וירצה לומר אל יחד שהלילה ההוא לא יהיה נכנס בגדר שאר הלילות כי גדר הליל׳ הוא שתהיה משותפת עם היום לפי הנהוג הטבעי ור״ל הלילה הזה לא יהי׳ לו יום ולא יהי׳ נגדר עמו בגדר אחד. ואם יהיה זר בעיניך מה שגזרתיהו מן הערבי אני אוסיף לך בזאת המלה ביאור והוא שאפילו נאמר שמלת יחד תהיה מענין חידוד יהי׳ גם כן ענינה מענין גדר. דע כי הדבר המחודד אי אפשר שיהיה חידודו אלא בקצהו ובשפתו והקצה והגדר שוים בעניניהם אם יוקחו לפי ענינם ועל דרך ההשאלה, והוא שתאמר על דרך משל זאת הקורה או זה השלחן מקצהו ועד קצהו יש כך אמות וכן תאמר בכל שאר הדברים מאי זה דבר שיהיו, מלמד העגול העשוי ככדור אינו נכנס בזה הגדר כי הכדור אין לו לא קצה ולא קצוות כשאר הגופות אבל הוא כלו על דמיון אחד אין שיור בחלקי שטחו כי כלו ראשו ושוה בערך קצתו אל קצתו, התבאר מזה כי הקצה והגדר שוה כי תאמר קצה השלחן קנצי למלין, אם כן יהי׳ אל יחד מענין הגדר ולא יהי׳ נגזר מן הערבי אבל אני גזרתיהו מפני שבא ענינו יותר מבואר. ואל יהיה זר בעיניך היותנו גוזרים תמיד השמות והמלות מן הערבי כי זה בעוונותינו קרה לנו לקוצר שרשי לשון העברי שרובו נעדר ונאבד מאומתנו העברייה שנתמעטה ונעדרה היא וחכמתה כי אם לא היינו עושים היום זאת התחבולה וזה החיפוש לא היינו יכולים לעמוד על אמיתת שרשים ועל ענינים. ואני אביא לך משל וראייה על זה הדבר נעתם ארץ (ישעי׳ ט׳ י״ח) לפי שורש זה הפעל אין לנו גזר׳ ממלה אחרת זולתה שיוכל לדעת ענינו כי לא עממוהו ויועם זהב אם הם מזה הענין אינם מזה השרש כי שרשם עמם, ונעתם שרשו עתם, על כן בא בעל הכנפים והגיד הדבר ואמר כי נעתם ארץ ענינו נחשבה הארץ והוא נגזר מלשון הערבי שאומרים לערב עתמה, ומזה הדבר האחד תקח ראיה על האחרים שהם במקרא שאין להם גזרה אם לא מן הערבי, אבל המון עם הסכלים כשישמעו מלה אחת נגזרת מן הערבי הם בורחי׳ מזה הדעת מאוד וחושבים כי בעבור זה תהי׳ מדרגת לשוננו תחת מדרגשת אומת ישמעאל במעלה ובקדושה, ולא ירגישו אותם הפתיים כי כל אלו השרשים היו לנו בנחלה בקבלה מן האבות עד שאומת ישמעאל שהי׳ בן אברהם למד מאברהם אבינו כל אלו השרשים וזה הלשון הנקרא לשון ערבי, אבל גלותנו היום גרמה לנו שאנו צריכים ללקט אלו הגזרות והשמות תחת שלחן אומת ישמעאל וזה הגנאי אינו מגיע לגנאי גלותנו אלא כשהגיע טיפה מן הים אל שיעור מי הים, ונשוב למקומנו ונאמר כי מה שאמר במספר ירחים הוא נאות ודבק מאוד מפני ששני הדברים שוים בכוונת הענין ומפני שהחדש מחובר מן הימים כלומר שאותו היום שאמר בו יקחהו אפל לא יהי׳ נכנס במספר ירחים והזמנים המחוברים מן החדשים באמצעות הימים כי בביטולם יתבטל הזמן ומציאותו שהוא דבר שאי אפשר כי אם הי׳ היום נעדר לא היה הזמן נמצא.

בזה הפסוק לקח דרך אחרת והוא שנעתק מן ההעדר אל המציאות כי מתחלה בקש שהליל׳ והיום יהיו נעדרים ונאבדים ועתה אמר הנה הליל׳ ההוא יהי גלמוד חייב המציאות ללילה באמרו עלי׳ הנה הליל׳ ההוא אבל אמר בה שתהי׳ ערומ׳ ומשוללת מכל תנוע׳ ורננ׳, ואמר רננה מפני השמח׳ מעוררת התנועות מאד יותר משאר הענינם ועל כן חייבו הנביאים וגם הפילוספים תכלית השמח׳ בעליונים כמו שאמר דוד ע״ה על השמש ועל תנועתו הממהרת והחזק׳ ישיש כגבור לרוץ אורח, ומלת גלמוד לא מצאתי לה גזר׳ אבל חבר יש לה סור׳ וגלמוד׳.

עוד שב להלחם עם הליל׳ ולמצוא עלי׳ עלילות דברים ואמר שהאנשים הרגילים לקלל היום תמיד מרוב דאגתם ודלותם מפני שאין להם שום הצלח׳ אמר שאותם הם אנשים שיקללים זמנם מלב ומנפש ואין להם נחת רוח אלא בהיותם מקללים הזמן וכל מה שבו ומאררים אותו, לכמו אלה האנשים הפקיד איוב הליל׳ שנולד בו שיקללוה ושיאררוה ואמר שאלה האנשים עומדים מזומנים לעורר בכייתם ויללתם, ומלת לויתן הוא אצלי זרה בזה המקום כי אם אני מיחס אותה בזה המקום כמו שהיא במקומות אחרים לא יהי׳ לנו בה שום תועלת בזה הפסוק ועל זה התאפקתי ושמתי׳ מענין מה שאמ׳ ז״ל האש׳ לא תעורר לויתה במועד, כלומר יללת׳ ואבלה אבל אין דעתי מיושב בזאת המלה עד שאפרש בו זה הפירש והוא שתהי׳ מלת לויתן נגזרת מן הנלוים אל ה׳, ילוה אישי אלי, והרב׳ מהם אחרים שהם מזה השרש ואררי יום העתידי׳ ערר לויתן ירצ׳ לומר על האנשים שהם מזומנים ועומדים להכריז בעיר על המתים ולהודיע בעיר שיתקבצו האנשים והנשים לעשות האבל הידוע, כדרך שעושי׳ למתים וכל שכן לחשובים שבהם ויהי׳ לויתן ענינו קבוצם ויהי׳ הנו״ן כנוי לנקבות מפני שהנשי׳ הם המתקבצות והמקוננות על המת יותר מן האנשי׳ כמו שאמר הפסוק קראו למקוננת ותבואנה וקרא אליו האנשו׳ שעומדים על זה הענין כלומר המעוררים בני אדם להתקבצם על המתי׳ אררי יום מפני שהם מתאוים שימותו האנשים ומקללי׳ אותם מפני שהם מרויחים מהם כי זאת היא מלאכתם והם ממונים על זה הענין.

לקח בזה הפסוק דרך אחרת שלא זכרו עדיין והוא שאור הכוכבי׳ לא יאירו באות׳ הליל׳ וזה למען היות החשך יותר גמור ויותר שלם כי הליל׳ אע״פ שהשמש הוא נסתר ממנ׳ מכל מקום הכוכב יש בהם אורה עד שעוברי הדרכי׳ יראו בהם הדרך ועל כן זכר חשכתם להיות הלילה נעדרת לגמרי מכל אורה גדול׳ וקטנה. ואם תאמר למה לא זכר הירח שהיא מאיר׳ כל כך, החשוב׳ בזה אמנם תהי׳ הירח גם כן הוא בכלל הכוכבי׳ והוא הקטן שבהם לפי שיעורו וכמותו וכשאמ׳ יחשכו כוכבי נשפו לא הוציא הירח וכללם מפני שהוא כוכב אמר יקו לאור ואין ר״ל שהאדם כשיקום משנתו בליל׳ ויהי׳ ממתין אור היום לא יהי׳ מאיר עליו אבל תשאר הלילה ההיא בחשך גמור ולא תהי׳ זוכה שיאיר עלי׳ אור השמש והיום כשאר הימי׳, ואל ירא׳ בעפעפי שחר הוא דבר כפול עם ענין יקו לאור ואין, ומה שזכר העפעפים לשחר הוא לשון משל כי אין לשחר עפעפי׳ ולא עינים אבל בעפעפינו שאנו פותחים העין תרא׳ האור׳ ועל כן יחס העפעפי׳ לשחר מפני שהשחר היא גם כן הסבה להיותינו רואי׳ אורו וכמו זה הדבר בעצמו תמצא בפסוק אחד במשלי אמר רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמכו, כי רצה לומר זה מרגלי האיש ומצעדיו ההולכי׳ אחר האש׳ והנמשכי׳ אחריה וכנה רגלי האיש רגליה של האשה כמו כן בזה הפסוק כנה עפעפי שחר עפעפי האיש אשר בהם יהי׳ השחר ושאר מיני האורות נראי׳ לעין כשיפתחם האדם אחר השינ׳ ובזמנים אחרים.

עד עתה הית׳ תלונתו כלה על הזמן ועל מציאותו ועתה נעתק מזה וחזר להתאונן ולתצטער על עצמו למה הי׳ נמצא ולמ׳ יצא לאויר העולם ואמר כמתחיל לאמר דברי׳ אחרי׳ שעדיין לא זכרם כי לא סגר דלתי בטני לא יכול להיות שדלתי בטן אמי שהם דלתות בטן איוב היו סוגרים כדי שלא הייתי יוצא מהם, וכן הי׳ מסתיר מעיני זם העמל והטרח שאני בו ולא הייתי רוא׳ אותו בעיני, אמנם הפתח אשר בא בוא״ו ויסתר לא כמשפט כי משפטו הי׳ ויסתר הוא״ו בשוא שהוא מור׳ על העתיד הגמור וכן יהי׳ דבק על הפי׳ ואל הענין שרומז בו כי הו״ו פתיח׳ הבא׳ על העתיד תשיבנו עבר ואם הי׳ ויסתר עמל עבר הי׳ ענינו בלתי דבק למה שפרשתי בו ולמ׳ שפירשו בו אחרי׳ אבל לתפארת המלה באה זאת הו״ו בפתח כי אם היתה בשוא באה נכרת הלשון והתנוע׳.

כלומר מאחר שלא הי׳ אפשר שדלתי בטן אמי היו סגורות יהי׳ נגזר עלי שהייתי מת ברחם אמי או גוועתי והייתי באותו רגע שיצאתי מרחם אמי בלא שום המתנה בעולם, כי הי׳ מספיק לו שהי׳ מת באחד מאלו המיתות שבקש שהיו שלש׳ בקשות והם או שלא יצא מרחם אמו אבל הי׳ מת שם או שהי׳ מת בעת הליד׳ או שהי׳ מת מיד שיצא לחוץ, וכיון לזכור בזה שלש׳ מיני׳ מן המות כמו שהם נמצאות באנשי העולם כי האנשים ימותו או מית׳ טבעית או מית׳ מקרית או מית׳ עונשית, כי כשאמר תחלה כי לא סגר דלתי בטני כיון לזכור בה מות העונש ורצ׳ לומר בזה הדבר שאמו לא תהי׳ זוכה מן השם ית׳ שתמלט מלדתה כמו שהנשי׳ מתות בשעת לדתן על אחת מן העברות כמו שאמרו זה הדבר זצ״ל וכשאמר למה לא מרחם אמות כלומר מיד שיצא מן הרחם כיון לזכר בו המית׳ הטבעית וכשאמר מבטן יצאתי ואגוע זכר בו המות המקרית והוא שהי׳ נולד בלא עתו ושלא מלאו ימיו וזה הוא המקר׳ שיקר׳ לנשי׳ או מחולשת הרחם שאין בה כח העוצר חזק או מסבות אחרות הבאות מבחוץ כמו שתקר׳ לה פחד או שתפיל או משאר הסבות והמקרים שזכרו הרופאים במיתת העובר.

ואם באחת מאלו המיתות שזכרתי לא יכולתי להיות מת והוכרחתי לצאת מרחם אמי חי מדוע מצאתי מי שנשאני מן האדמ׳ כשנפלתי בה בזמן הליד׳ ושמני על ברכיו כלומר שאם לא לֻקחתי ולא הושמתי על הברכים והֻנחתי בארץ ערום אפשר שהייתי מת באותה שעה, ועוד אמר ומאחר שהושמתי על הברכי׳ ונמלטתי שלא הייתי מת בעודי באדמ׳ למה ומדוע נזדמנו לי השדים לינק מהם כדי שאהי׳ חי, כל זה הסדר ספר בזאת המליצ׳ מפני שהוא נהוג להיות כן אצל בני אדם מיום שהולד מתעורר לצאת חוצה.

אמר שאם קרה לו שהי׳ מת באחת ממיני אותם המיתות שזכר או שלא קדמוהו ברכי׳ לעמוד עליהם או שלא מצא מי שהניק אותו והי׳ מת, אמר שהגיע לו מזאת המות מן ההנא׳ והתועלת עד שהי׳ כאדם יש שלא ירגיש שום דבר או כאדם שוכב כפגר מת ששוכב ואין מי שיעורנו וכל אלו ההשאלות שזכר הם לבקש המנוח׳ מן הצער ומן הצר׳ שהי׳ איוב בהם לפי המשל הנמשל בו.

[יד-טו] זכר בשני אלו הפסוקים שלשה כתות מבני אדם שהם בעלי חשיבות ומדרג׳ במציאות הכת האחת הם המלכים שהם בעלי היכולת והכח בכל הענינים כי כח המלכים הוא חזק יותר משאר הכתות הנמצאות באדם מפני שהם עושי׳ רצונם ואין מי שימנעם ומשנים הדברי׳ אל הפכם כמו שאמר על המלך נבוכדנצר די הוה צבא הוה מרים ודי הוא צבא הוה משפיל, והכת השני הוא בעלי החכמי׳ והעצה שהם היועצי׳ והדייני׳ שהם במדרג׳ שניה למלכי׳ בחשיבות בעבור חכמתם ועל כח שני אלו אמר הבוני׳ חרבות למו מפני שהבנין וכל שכן במקומות החרבי׳ הוא דבר גדול ולא יוכל בו כל אדם, והכת השלישי מבני אדם הוא כת העשירי׳ והשרי׳ והם אשר להם הזהב והכסף המרוב׳ ועל כן לא זכר בזה הכת ענין הבנין מפני שהעוסק בו לא יהי׳ עולה לקיבוץ הממון המרב׳ כי הם שני העניני׳ הפכים ונגדיים קיבוץ הממון וההשתדלות בבנין המקומות החריב׳ שהם יותר הוצא׳ לבנות בהם מלבנות במקומות שאינם חריבים, ואמר איוב כי כל אלו יהי׳ לו חברי׳ בענין המות כלומר שאינו חושש אם יתאוה המות יותר מסבול צרותיו ונגעיו כי אנשי׳ גדולי׳ בתכלית הגדולה יתחברו עמו בו.

ואם לא הי׳ אפשר שהייתי מת עם אותם הכתות מן האנשים שזכר שהי׳ משותף עמהם במנוחת המות הייתי רוצ׳ וחפץ שהייתי כנפל טמון לא שאהי׳ חי כמו שאני היום, ואם תרצה לפרש לא אהיה כאלו אמר או כנפל טמון לא אהי׳ היום ויהי׳ אהי׳ לשון הוה ואפשר שיהי׳ לא אהי׳ עתיד במקום עבר כמו שבא אולד בי, והנפל הוא העובר שמת ברחם והפילתו האשה קודם זמנ׳ וקראו טמון מפני שעמד העובר ההוא ימים רבים מת במעי אמו כדבר נאבד שאין לו פקידה וזכרון עם שאר בעלי חיים כי הדבר הטמון הוא נשכח ובלתי מנוי עם הדברי׳ הנמצאי׳, כעוללי׳ לא ראו אור כלומר שעדיין לא ראו אור והוא כפול ענין לנפל טמון, וקראם עוללי׳ על שם שהיו עתידים להיות אם לא הקדימ׳ בהם המות.

זכר עתה כתות אחרות מבני אדם מלבד הכתות הראשונות שזכר למעל׳ ואמר שהמות תבטל תנועתם כתנועת הרשעי׳ המרגיזי׳ בני אדם בתנועתם ובעת המות תנוח תנועתם ורגזם והטורחי׳ והיגועי׳ שם יקחו מנוח׳ כלומר אצל המות, כי באמרו שם אין למות מקום שיאמר בו שם אלא אם רצ׳ לאמר שם המקו׳ שהאדם נקבר בו.

[יח-יט] זכר עוד כל שאר האנשי׳ שבעולם שהמות תעשם בני חורין מעמלם ומטרחם ויקחו להם מנוח׳ במות והם האסירי׳ והעבדי׳ ובכלל קטן וגדול מבני אדם שם הוא תכליתו ללכת ושם תהי׳ לו מנוח׳ ולא ירגיש לקול הנוגש ולא יחוש לדברי המושל הנוגש אותו לבא לפניו לדין, והעבד גם כן לא יפחד מאדניו שיטריחנו ויקראנו לעבודתו כי המות עשאו חפשי ממנו.

בזה הפסוק לקח דרך אחרת בדיבור ודבר על דרך התמה מרוב. היותו מצטער מענין כזה, ואמר ומאחר שחלקו של האדם יהי׳ בעבור שיטרח האדם יהי׳ לו חלק רע בזה העולם עד שלא תסור ממנ׳ מרירות נפש למה יהי׳ זה העמל או זה הטורח חי באמת כי הית׳ לו המות יותר טובה מזה, או זה האיש מר נפש גם כן למה יהי׳ לו חיים כי מאחר שחלק אלו האנשים אינו כחלק שאר אנשי העולם הי׳ יותר טוב להם שהיו מתים.

זה נקשר עם הפסוק שעליו והוא שרצ׳ לבאר בזה הפסוק שאותם המרי נפש והעמלים הם כל כך דואגים על עצמם ועל חלקם הרע שחולק להם בזה העולם עד שהם מחכים שתבוא עליהם יותר מהיות האדם מחפש וחופר למצוא הטמון תחת הקרקע וכל זה מרוב דאגתם ומרירותם עד שיתאו ולחפש אחריה כאדם שמחפש המטמונות, ונוכל לאמר גם כן שזה הפסוק אינו נקשר עם הפסוק שעליו אבל יהי׳ הפסוק הזה התחל׳ לענין אחר ויהי׳ דבק עם הפסוק הבא אחריו ויהי׳ פירושו שמחכים למות והשמחי׳ אלי גיל כולם הם שמחי׳ למצוא הקבר שיקבר בו לגבר אשר דרכו נסתר׳ והוא איוב, ונ״ל שפירוש הראשון יותר נכון.

[כב-כג] השמחים אלי גיל אמר על האנשי׳ שכל ימיהם הם עסוקי׳ במיני השמחות והתענוגי׳ והם אנשי׳ שבכל המקומות שירגישו השמח׳ הם רצים עליה להשתתף בה מרוב השמח׳ שבהם וממיעוט שיש להם בעניני׳ אחרי׳ מעניני העולם, והם אנשים שניתן להם זה החלק וזאת המנ׳ שיש להם ממה שיהיו שמחים כל מיני הדאגות רחוקי׳ מהם, לזה המין מבני אדם קראו השמחי׳ אלי גיל ואמר על צד ההפלג׳ כי אפילו האנשי׳ שאינם רוצי׳ לשמוע מן המית׳ הם שמחי׳ למצוא קבר לגבר אשר דרכו נסתר׳ כלומר שהשם אינו משגיח בו, ויסך אלוה בעדו ענינו מחיצה וכסוי מוחץ בינו ובין השם עד שאינו מושגח ממנו ומזה יסכוהו צאלי׳, להסך את רגליו, וכל אלו הם מן הכפולים.

עתה שב להתאונן על חייו ולספור מעוט מנוחתו ורוב אנחתו בכל זמן ואפילו בזמן האכיל׳ שדרך בני אדם ששוכחי׳ דאגתם באכילתם ושמחי׳ במזונם, ואמר כי לפני לחמי אנחתי תבוא כלומר שהקדי׳ האנח׳ למזון למען לא ייטב לי המזון, ויתכו כמים שאגתי בא חסר כי אם הי׳ כן כפשוטו לא הי׳ דבר רע אם נתכו כמי׳ שאגותיו אבל הי׳ דבר טוב בעבור איוב, אבל הוא חסר מלת בי כלומר שחלו בי השאגות ומיני המהומות והפגעי׳ כמו שיחולו המי׳ הנתכי׳ ארצה ברדת הגשם על הארץ כן יחולו בי כלומר שיתקיימו בי, שאגתי לשון מושאל מפני שהשאג׳ ענינו הראשון הוא נופל על שאגת הלביא או הארי׳ כמו שאמר הפסוק שאגה לו כלביא, כארי׳ ישאג.

אחר שאמר שנתעו שאגותיו בו אמר שהוא פחד על כל זה שבא עליו ולקח זה הדרך מפני שהוא נהוג על בני העולם כשיש להם צער שאומרי׳ שהם יראים ממה שקר׳ להם, מפני ששכל אדם יש לו זה הכח שהוא מרגיש על רוב המקרים שיקרו לו לאדם וכל שכן אם השכל הוא חזק כי באנשי׳ שנפשם תתחזק עם שכלם ויתחדדו יחד יקר׳ להם זה, שלפעמי׳ יראו העתידות וידברו בהם וזהי העניין יקר׳ יותר בעת השינ׳ שההרגשות אינם טרודות, ועל כן היו הנבואות חלום בחלום ובזמן השינה ברוב הנביאי׳.

חתם דבריו בדבר זה ואמר שעם כל מה שאמרתי מעניני ודברתי דבר משלי על עצמי כדי למצוא מנוח׳ לצרתי ותקוה לאנחתי מאי זה צד שאביט בעצמי, אמצא עצמי בלא מנוח׳ ובלא שלוה אבל אני ברגז שבא עלי תמיד, ונוכל לפרשנו על דרך אחרת לא שליתי ולא שקטתי אם עלה בדעתי בשום זמן שארצ׳ לקחת מנוח׳ לא תגיע המנח׳ להיותה עומדת שקטה ונחה אלא הרוגז בא עליה, ושני הפירושים נכונים, נשלם המענה.