[א-ד] והשיב לו אליפז התמני כי הי׳ הראשון מחביריו, הנסה המפרשים שמוהו עבר ורצו בו הנסה המנסה ונרא׳ לי שהוא עתיד ונבלעה נו״ן השרש בדגש ומשפטו הננס׳, הנו״ן הראשונ׳ שהיא לסימן העתיד ותהי׳ בשוא והנו״ן השנייה בפתח למשקל נציה נצפה נקוה, כי לתפארת המלה באה הנו״ן בחירק, ואמר אליפז בעבור עצמו ובעבור חבריו או שאמר זה בשביל עצמו לבדו מדבר בלשון רבים, הנסה דבר אם אנו מנסים לדבר אליך שום דבר ולגלות לך דעתנו במה שאנו מאמינים בעניניך אליך תלאה כלומר יהי׳ קשה בעיניך לשמוע טענותינו, ועצר במלין מי יוכל אבל מי זה יוכל לשתוק לך ושלא יענה לך כשאתה כועס כל כך ומסתער על המקרי׳ שקרו לך והצרות שחלו בך, ויש לשאול מדוע אמר אליפז אלה הדברי׳ לאיוב שאמר לו הנה יסרת רבים ושאר הדברי׳ שדבר בשני הפסוקים והלא איוב עדיין לא גלה דעתו לומר למה באו לו המקרי׳ ההם ולא נתן לשם שום נטיה כמו שעשה במענ׳ השני שאמר בו כי חצי שדי עמדי בעותי אלוה יערכוני ושאר מה שזכר במענ׳ ההוא ובשאר המענים, כי על היותו איוב מתאונן ומסתער בעצמו לא הי׳ לו לאליפז לגעור בו ולתפוש עליו אם כן על אי זה דבר סדר אליהוא דבריו במענ׳ השני ולומר לי אלו הדברים ? אבל התשובה שהשיב אליפז לאיוב היתה על שאמר במעל שעבר דבר אחד ובו הרגיש אליפז דעת איוב לאי זה דעת הי׳ נוטה, והוא שאמר לגבר אשר דרכו נסתר׳ כי בזה הדבר לבדו כפר איוב בהשגח׳ האלהית ובגמול אשר דרכו נסתר׳ ירצה לומר שהוא נאדר ההשגח׳ כלומר שלא הועילו לו ישרו ותומו ויראתו לשם שהרי הבורא עזבו, משולח למקרים ולפגעים עד שחלו בו כל אותם הצרות על דרך המקר׳ לא מדרך הדין והמשפט, וזאת היתה ההסתר׳ שזכר ובאר זה הענין באמרו אחר כן ויסך אלוה בעדו כמו שפרשנוהו במקומו, ועל זה הדעת שהי׳ עם איוב ועל זאת האמונ׳ השיג לו אליפז הנה יסרת רבים כלומר עשית אתה המעשי׳ הטובי׳ כולם שבהם תהי׳ מושגח מן הבורא אם אתה ישר וירא אלהי׳ הוא מספיק לך שיהי׳ גופך לבדו נשמר בעבור זה וניצל מן המות, אבל אם עשית מעשי׳ אחרי׳ ופעולות אחרות טובות מלבד אותם המדות הטובות שהיו בך היו בניך וממונך נצלי׳, והוא שהיית מייסר הרבה בני אדם במוסרך הטוב ומסיר אותם מן הדרך הרע בדבריך הטובי׳ ולהשיבם למוטב בפיתוייך ובמתיקות לשונך כמו שאמר הפסוק ורבים השיב מעון, והענינים שאין להם כח לבקש מחיותם ולעשות מלאכתם מרוב חולשת או מחולי או מזקנ׳ או מסבות אחרות אתה היית מחזק אותם בממונך, כושל וכו׳ והאדם שנכשל באחד ממיני הכשלין היית מדבר בעדו לשופט אם הוא נכשל בטענותיו, וברכים כרעות תאמץ ענינו כפול ומפני שמיני הכשלון הבאים על בני האדם רבים זכר ג׳ ענינים ידים רפות, כושל, וברכים כרעות.

על כן אין אנו יכולי׳ לעצור מלדבר כי אנו רואים כי עתה כשתבוא לחשיב בעצמך על מה שקר׳ לך תלאה ממצוא לזה סבה שדעתך תהי׳ נוח׳ בה, תגע כמו תגיע כי הנוגע הוא חבר למגיע בדברים הגופנים כי לא יגע הנוגע עד שיגיע למקום שיגע, עדיך כינויו חוזר לו כי כמו שתעשה עדי ועדנו תעשה עדיך ופירושו כשתגיע עד עצמך, ותבא אליך ותלא ותנע עדיך ותבהל הוא מאמר כפול לחיזוק הדבור והמליצ׳ והצחות וכן כל דברי הספר הזה הם מפליגי׳ בצחות הלשון ובמליצה מכל ספר שחובר לנו.

כסלתך מענין כסילית, ואל תשובו לכסלה, זה דרכם כסל למו, ואמר אליפז מה שאמרת בדבריך כי פחד פחדתי ויאתיני הי׳ כסילות ממך בהיות שלא הקדמת לעשות מעשים כאותם שזכרתי לך כדי שהיית מבטל בהם זה הפחד, וזה הפסוק נקשר מאוד עם מה שקדם לומר הנה יסרת רבים, תקותך וכו׳ ר״ל תקותך שתלית בתם דרכיך היא גם כן כסלתך כשבטחת על תמותך וחשבת שהבורא לא יעשה לך שום דבר שהי׳ מזיק לך ומצר אותך.

[ז-ח] מה שחשבת להיות שלם ונקי מכל עון וחשבת לעמוד בטוח בבניך ובממונך זכר נא העתים שעברו ואותם שהם היום, אם ראית בהם שום נקי שאבד ואיפה הם הישרים שנכחדו ונעלמו מן השם והשגחתו עד ששלטו בהם המקרים והפגעים כמו ששלטו בך, כמו שראיתי חורשי עון וזורעי עמל וקוצרי העמל שהם הפך הנקיים והישרי׳ שהם נאבדים מנשמת אלוה כלומר ברצונו ובגזרתו, ומרוח אפו יכלו הוא מאמר כפול.

[ט-י] הר׳ משה ב״ר נחמן זצ״ל פי׳ כי שאגת ארי׳ חסר בית וירצה לומר כי מנשמת אלוה יאבדו בשאגת אריה או ששולח בהם אריות שואגים וכפירי׳ נלתעו לטרוף אותם, ונראה לי כי שני אלו הפירושי׳ בטלי׳ ונפסדי׳ כי אחר שאמר שחורשי און הלכו לאבדון ועשו כלייה מה צורך הי׳ לאבדם בשאגת ארי׳, ועוד ששאגת הארי׳ וקול שחל אינם ממיתים בני אדם ששומעים אותם, ואחרי׳ פרשו שהוא משל על הרשעים שיהיו נאבדים בתקפם ובכחם אשר היו כאריות וככפירים, ואני אומר שאליפז אמר אל יהי׳ דבר מופלא בעיניך מה שאמרתי לך על הרשעי׳ חורשי און שהולכים לאבדוןברגע אחד וספים וכלים פתאום כי הארי׳ והשחל שהם חזקי׳ יותר משאר בעלי חיים הם נאבדים ומתים כשהבורא יתברך שמו לא יזמן להם טרפם, ליש אבד מבלי טרף ובני לביא מתפרדים מרוב רעב מאביהם והולכי׳ נאבדי׳ כי לא ישאג הארי׳ אלא בעמדו על בקשת הטרף כי אחר שהטרף בין שניו או בין רגליו אינו שואג וכן אמר הינהק פרא עלי דשא, ודוד באר זה באמרו הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, כי באמרו הישאג ארי׳ ביער וטרף אין לו בא חסר כי משפטו לומר וטרף אין לו לבקש על דרך התימה כי כשהוא עומד על הטרף אז הוא שואג, נתעו כמו נלתעו כלומר שהתחילו מלתעותיהם לצאת, רוצה בעודם כפירי׳ ואמר זה להורות על שחוזק הרעב בכפירים וכח תאותם לבקש המזון באותו זמן שיתחילו לצאת בהם מלתעותיהם כשהם נערים וחדשי׳ בשני׳, ואע״פ שזה הפי׳ הוא נכון עם כל זה נרא׳ לי כי אינו הולך אחר כונת אליפז וגם וא״ו ואלי דבר יגונב היא וא״ו הדבקות והמשך לענין שאגת ארי׳ ולפי זה הפירוש אין שום דבקות כלל, ע״כ תשמע מה שאני מבאר לך, דע כי שני אלו הפסוקים הם התחלת מאמר והקדמה לענינים באים חלים על הנביאים בהשגתם כדמות שאגת אריה וקול השחל והקדים אליפז לזכר אלה הדברים קודם ספרו עניני הנבואה באמרי ואלו דבר יגנב ושאר הסיפור ההוא עד בואו לכוונת הנבואה שבאה לו בסעיפים מחזיונות לילה ואמרה לו האנוש וכו׳ וכן תמצא הנביאי׳ שמקדימי׳ ענין זה בהשגותיהם כאמרו אריה שאג מי לא ירא וכו׳ הקדים לזכור שאגת אריה ופחדו על הבריות קודם זכרו השגתו ונבואתו, ובפסוק אחר אמר ה׳ כאריה ישאג, ומה שזכר בזה הפסוק ושני כפירים הוא ר״ל שאז תהיה תאותם חזקה למזון כמו שפרשתי למעלה ואז תהי׳ המיתם ושאגתם חזקה ויותר מפחדת, ובני לביא יתפרדו מתפרדים לבקש טרפם ומזונם כי בין כך ובין כך הם צועקים ושואגים, וכבר אמרתי לך כי אליפז דבר דבריו במאמר כפול ואין צריך לחפש ענין לכל דבר ודבר כי אחר שזכר תנועת האריה ותנועת בני הלביא יספיק בהורא׳ על שהם נוהמי׳ ושואגים, וכל זה משל על הנבואה שהיא באה למשיגים בפחד ורעדה, ואל תונה עצמך לפרש בשני אלו הפסוקים על פני׳ אחרי׳,

[יב-יג] וא״ו ואלו הוא וא״ו הקשירה, יגנב כלומר שדבר הנבואה תבוא בנחת כדרך הגנבה שנעשית בנחת ובדממה, ואל יטעך מה שאמרנו על הנבואה שהיא חלה ובאה על הנביא כדמות שאגת אריה כי זה הוא קודם שתחיל הנבואה וקודם שידבר השם לנביא והוא בפתיחת ענין ההשגה כמו שתמצא ביחזקאל שזכר בתחלת ההשגה ענן גדול ואש מתלקחת והנגה והברק, שמץ רמז בזה שההשגות הנבואיות לא יושגו על שלמותן, בסעפים וכ׳ כי כל אלו ההשגות הנבואיות באות במחשבות ודמיונות כדמות החלום שבא בלילה, וזאת התרדמה שזכר אליפז היא תרדמת הנבואה כמו שאמר ותרדמה נפלה על אברם ואמר בדניאל נרדם על פני ארצה.

[יד-טו] ואמר אליפז כי קראהו הקול בפחד ורעדה שיחולו על המשיג, ורוב עצמיתיו ר״ל כל עצמותיו כאשר הם רבים בגוף האדם, ורוח על פני ר״ל רוח הנבוא׳ כמו שאמר ויוציאני ברוח ה׳, ותבא בי רוח, והרבה מהם שיש במקרא שהם מזה הכת, כל אלו הסיפורי׳ הם לרמז על שדבר הנבוא׳ הוא דבר בלתי טבעי באדם וקשה עליו כשהוא מוכרח לבוא על הנביא ושאין בא לכל אדם ולכל זמן, אבל בנביאי׳ שהם בתכלית השלמות אין צריך זה ההקדמה כמשה ואליהו.

זכר בזה הפסוק מה שיראו הנביאים בהשגתם והם הצורות אם צורת אנשי כאברהם או צורת המלאכי׳ כלוט, ומה שאמר ולא אכיר מראהו יש לתמוה עליו כי מאחר שהנביא ישיג וישמע ויראה בהשגתו לא הי׳ לו לומר ולא אכיר מראהו אבל אמר זה מפני המונעים הפוגשי׳ לנביאי׳ בהשגתם וכל שכן באותם שאינם שלמי׳ ומפני מה שהחומר מוחץ בינם ובין השגתם השלמה, כי ולא אכיר מראהו הוא כאלי אמר לנו שזה הוא ענין שלא יושג אמתתו על שלמותו אבל אמר שהוא שומע הקול הדומם והשקט והוא קול מדבר דברי הנבואה ומודיע בה, וכמעט שאפשר שאפרש בזה הפסוק אחד מסודות הנבואה אע״פ שיהי׳ זה הדעת רחוק מאוד אצל הרבה אנשים שהם חכמי׳ גדולי׳ בעיניהם ובעיני המון העם, והוא שרמז לנו אליפז באמרו ולא אכיר מראהו שאין שם מראה ושום צורה ברואה חוץ לשכל המשיג אבל הכל במראה נבוא׳ והשגה שכליית פנימיית. ואם הייתי רוצה להאריך בדבר זה הייתי זוכר לך מהם אחת שנראה לפי הכת׳ שהיתה כלה בראיית עין בהקיץ, ובאר בה הרב אור הגולה בן מיימון זצ״ל שהיתה במראה הנבוא׳ והשוה אותה בנבואה אחת הדומה לה בשמיתי׳ ובעניניה וכל העולם מודה בה שהיתה משל ורמז לענין מן העניני׳ לא מריאת העין ולא דבר מורגש הי׳ בה ואיני רוצה להיות בה מגלה סוד והמבין יבין, והר׳ משה ב״ר נחמן ברח מאד זה הדעת שזכרתי עתה וגלה דעתו מאד בזה הבריחה הגמור׳ בענין אברהם ושרה בבוא אליו המלאכי׳ כמו שזכר זה בפירוש חומש שלו וכל העולם נטה אחר דעתו מלבד אחד מעיר ושנים ממשפחה והשרירי׳ אשר קורא; וחזק אליפז זה הדעת שפירשתי לך וגלה סודו באמרו תמונ׳ לנגד עיני דממה וקול אשמע באמרו כי מן התמונה שהיתה נגד עיניו לא הגיע לו ממנה בהשגתה אלא הקול לבדו, כלומר שאותה התמונ׳ לא היתה לה מציאות חוץ לשכל המשיג כי הקול לבדו היה הדבר המושג, וכל זה רמז ומשל להחזק דעת מי שירצה לומר שהנביאי׳ רואי׳ צורות נבראות בראותם האדם בהקיץ ושאין שם ראיית מלאך או איש או אנשי׳ ההשגה שכלית פנימית רק אומרי׳ שהכל הוא לבראיית חוש ובהרגשה מבוארת חוץ משכל המשיג, והם אומרי׳ שאפי׳ בחלום הנבוא׳ ירא׳ הנביא ההוא צורת איש ממש ברואה לשעתה מדברת עמו כמו בהקיץ ועל זה הכת׳ והנמשך אחריו בזאת האמונ׳ אומר הפסוק לב חרש מחשבות און.

[יז-יח] כל מה שהקדים לדבר אליפז באלו הפסוקי׳ שעברו הכל הי׳ הקדמ׳ לזה הדבר שאמר עתה, והוא האנוש מאלוה יצדק וספר בהתחלת בוא הנבואה ואיכות השגותיה ומהות עניניה לאמת ולחזק מה שאמר אחר כן ושהוא ידע זה והשיג אמתתו מצד הנבוא׳, והוא שאמר האנוש מאלוה יצדק שאי אפשר לבר אנש שיצדקו דבריו לפני השם ולפני הנהגתו לדעת דרכיו בשום פני׳, כי אם נפרש האנוש מאלוה יצדק כפשוטו לא היה צריך לזה הענין ולאמתתו שום נבואה כי כל העולם יודע זה כי אין אדם בעולם שיצדק יותר מן האל, כי באמרו גם כן אם מעשהו יטהר גבר אינו כמשמעו עד שרוצה לומר שהאדם יהי׳ טהור יותר מבוראו, אבל ירצה לומר יטהר בדבריו ויצא נקי בבאו לחשוב פעולות האל והנהגותיו על הבריות אמר לזה דבר שאי אפשר ואמר זה על דרך התמה ועל דרך השאלה בדבר שאון חולק עליו, ומרוב אמתת אלו הדברי׳ יחס אליפז לענין הנבואה מפני שאין בה שום ספק, ומה שאמר אחר כן סמוך לזה הן בעבדיו לא יאמין כל זה הי׳ להביא ראי׳ על דבריו, והוא שהאנוש לא יצדיק לפני האל כי אפי׳ בעבדיו אינו בוטח בהם כלומר שידעו הנהגתו בזה העולם כמו שזה ידוע במשה רבינו שנאמר לו כי לא יראני האדם וחי ונאמר לו ופני לא יראו ונאמר לירמי׳ את רגלי׳ רצתה וילאוך, ומה שאמר ובמלאכיו ישים תהלה ירצה לומר שאפי׳ משרתיו המלאכי׳ לא ישיגו אמתתו ואינו בוטח בהם אבל ישים בהם מבוכה מבוהלת ואינם חשובים לפניו בתת היחס ביניהם אע״פ שאין בינו ובין ברואיו שום יחש ולא דמיון, והרב בעל המורה פירש הן ר״ל בעבדיו השכלי׳ הנבדלי׳ ובמלאכיו הגלגלים וכמה הפליג בזה הפירוש והוא שערך התחתונים אל העליונים ויחסם הוא רחוק מאד במעלה ובמדרגה, כי אם בעליונים אין הבורא מאמין איך יאמין בתחתונים ואם העליוני׳ לא ישיגו דרכי השם איך ישיגו השפלים שהם מחומר ומעפר.

רמז בזה על כל מיני בעלי חיים המורכבים מארבעה היסודות שהם המים והאש והרוח והעפר ועל כן זכר העפר יותר מן השלשה הנשארים אשר האדם מורכב מהם באמרו אשר בעפר יסודם מפני שהאדם ושאר בעלי חיים כשהם נתכי׳ מאליהם אחר מותם לא ימצא מהם כי אם העפר לבדו כי האש והרוח לקלותם נפרדים מהם בהסתרה והעלם והמים נגרים מהם ומתנגבים מעט מעט והעפר מפני שאינו דבר נגד יהי׳ בעבור כבדותו נשאר במקומו ונראה לעין בגופות המתים, כי באמרו בתי חמר כלל בו כל הד׳ יסודות מאחר שהם חומר כל מתהוה בהווים הנפסדים, ואמנם מה שאמר ידכאום לפני עש רצה לזכור בו סיבת היות כל בעלי חיים נפרדים בהם יסודותיהם לפני העיפוש הנכנס בהם והוא המביא אותם לידי ההתכה הגמור׳ וההפסד הגמור, כי הדברי׳ כלם לולי שהם מקבלים העיפוש לא היו מקבלים אבל היו קיימים ועומדים עד שתמצא שהדברי׳ שלא ישלוט בהם העפוש יעמדו כמה אלפים מן השנים כזהב ונחשת ואבן יקרה ואבני שיש והדומים להם לאלו במזגם ובהרכבתם, אבל רוב העצים ומיני בעלי חיים נשארים זמן מועט כי העיפוש גובר עליהם מפני לחותם העודף, וזכר עש מפני שהוא נמצא בדברי׳ המתעפשים כמו שיחשבו כל בני אדם אבל הוא בעצמו שה העיפוש ממש, והאמת כי בארצי בברצלונא לועזים אותו ארינא ורוצים לומר בו התולעת הנמצא בבגדי׳ ובעצמם ובניירים וכדומיהם, ויש לנו בזה פי׳ אחר ויהי׳ לפני עש כוכבי עש שהוא נזכר עם כסיל וכימה והם כוכבים עומדים נפרדים בגלגל ויש להם הבטה על כל מיני ההפרדות וההתכות כמו שיש לכימה הבטה על הדבקות והחיבור, על כן זכרו אליפז בזה המקום כי רצה לרמוז בזה שהגופות נפרדי׳ /ונתכים מן הכוחות העליונות המקיפות עליהם וגורמי׳ להם ההוויה וההפסד על ידי הסבות הקרובות הנמצאות בהם לפי טבעם ומזגם המשתנה בהם תמיד בלא מנוחה אבל הסבות הרחוקות הם הגרמי׳ העליונים והתנועות העליונות.

[כ-כא] ואמר כי שבני בתי חומר שזכר הם מתים ונאבדים מגופם ביום אחד כשתבוא להם המיתה פתאום, כי באמרו מבלי משים ירצה לומר מבלי מלחמ׳ וכלי קרב כי משים הוא כמו שימו וישימו שענינו שימו כלי זיין, ואמר על אלו כי במותם תלך עמם גאותם וגאונם ושררתם היתרה, באמרו הלא נסע יתרם בם הוא כמו יתר שאת ויתר עז שענינו הגאוה והשררה הנוספת, ומה שאמר ימותו ולא בחכמ׳ יש לשאול מה רצה בזה המקום לזכור אליפז שאלו האנשים ימותו בלא חכמה מאחר שלא כיון לזכור הנה אלא שכני בתי חומר למשל שהם נבזים לפני השם ית׳, אבל כיון אליפז לומר זה מפני שהוא דבר נקשר אם אמרו תחלה האנוש מאלוה יצדק להודיע בדבר זה שאין אדם שתהי׳ לו חכמה שתספיק לו לדעת דרכי השם ית׳. ובעבור זה נרא׳ לי שאמר בזה המקום על כל בני אדם בכלל ימותו ולא בחכמה.